לטייל זה לחיות - שבוע 150
יוצאים עם הקמפר! PSHEDNOVAN שבוע ראשון
חלק 1
כל סוף הוא התחלה חדשה...
24-28.7.22
יום ראשון 24.7 היה הדד ליין הסופי סופי שלנו ליציאה מקייפטאון. מלכתחילה כמובן שתכננו לצאת חודשיים קודם ואז חודש קודם ואז ביום חמישי.. והנה אנחנו קמים בבוקר יום ראשון האחרון שלנו בקייפטאון, מוקדם מאד כי עוד יש מה להספיק לעבוד על הקמפר, דברים שאי אפשר לצאת בלעדיהם. ויודעים שנצא בסביבות 10.. שלושה עובדים מגיעים לעזור לסיים את העבודה. השעה 10 מגיעה ואחריה גם 12 וגם 14:00 ואנחנו מבינים שהדד ליין הסופי סופי עובר למחר, היום בו נגמרת לנו הוויזה בדרום אפריקה יהיה גם היום בו נצא בפעם הראשונה עם הקמפר ומיד ניסע איתו לפחות 8 שעות ברצף!
העצבים שלנו רופפים מאד גם ככה אחרי השבוע והחודשים הקשים שעברנו עם סיום הבניה של הפרויקט המטורף הזה שנכנסנו אליו ואנחנו נאחזים בציפורניים ומושכים אחד את השני כדי לא להישבר ברגע האחרון. היינו כבר כל-כך קרובים להישבר כל השבוע ושרדנו. אסור להתפרק דווקא עכשיו!
לקראת ערב אנחנו עושים את מסיבונת הפרידה ממשפחת בויד ומתיישבים לראות את הסרטונים המצחיקים והמרגשים שרותי הכינה לאירוע. כולם צוחקים ורק ג'ורג' בוכה ובוכה מהתרגשות.
לילה אחרון בהחלט בקייפטאון, אנחנו משכיבים את כל הילדים בקמפר תוך כדי שג'ורג' עדיין ממשיך לסיים בו דברים אחרונים. שני במיטה שלה מצפצפת ״ג'ורג' בנה לנו אוהל״…
ישראל וג'ורג' ממשיכים לעבוד אל תוך הלילה וכל הזמן הזה ג'ורג' דומע מהתרגשות, סכר הדמעות שנפתח מול הסרטונים שרותי ערכה לא יסגר בימים הקרובים….
בוקר יום שני, יום העזיבה האמיתי!! ישראל כמו קפיץ כמובן קם מוקדם ממש ומתאפק לא להעיר אותנו לפני 7. ג'ורג' מ6 ממשיך לעבוד על הקמפר (מבחוץ) להספיק כמה שיותר. העבודה על הקמפר לא הייתה נגמרת לעולם לולא הייתה נגמרת הוויזה והיינו חייבים לעזוב ותמיד יהיה עוד מה לשפר ולהוסיף… אבל היום אנחנו חייבים לצאת וב״ה הספקנו הרבה מאד דברים שכבר לא האמנו שיקרו…
אנחנו קמים, מסדרים יפה את הקמפר, מאבטחים הכל, נפרדים בדמעות מג'ורג', פרן, מיקיילה וטיילר. מיקיילה הכישרונית ציירה לכל ילד ציור אישי לפי האופי שלו ומאחורה כולם כתבו דברי פרידה לכל ילד…
8:59 הקמפר יוצא מהחצר הזאת בפעם האחרונה!! מתחילים בנסיעה בדבר הענק הזה ששוקל 5 טון בפחד ולחץ. כל רחש מקפיץ אותנו לבדוק מה השתבש… פעם ראשונה עם ׳משאית׳ כזאת על הכביש! 'משאית' שבנינו לבד במשך תשעה חודשים והשקענו בה המון המון כסף!
אחרי 5 דקות נסיעה אני נזכרת ששכחנו בשר במקפיא ועוד כמה דברים שהיו ברשימה של לקחת ברגע האחרון ובהתרגשות של הבוקר אפילו לא הצצתי בה… ישראל מתקשר לג'ורג' שיפגוש אותנו בתחנת הדלק אליה אנחנו נוסעים. שם כל העובדים נופלים מהרגליים לראות קמפר כזה ומצלמים אותנו… ג'ורג' מגיע עם מיקיילה וטיילר שמאושרים שיש להם עוד זמן להיפרד, הוא מביא לנו את הבשר ושאר החפצים ששכחנו ועל הדרך מתקן עוד משהו… כמו אימא דאגנית, קשה לו מאד להיפרד מיצירת האומנות- החלום הגדול שהוא בנה בחודשים האחרונים.
וסופסוף יוצאים לדרך. לכבישים הארוכים מחוץ לעיר.הנסיעה קשה לנו. עברה שנה מאז נסענו בפעם האחרונה נסיעה ארוכה, ועכשיו בתוספת המאמץ הגבוה של ריכוז בנהיגה על כלי גדול כל-כך בעיקר בשביל ישראל, אבל גם לנו הנסיעה לא רכה ואנחנו כולנו יושבים קפוצים ומתוחים. הנופים ההרריים של קייפטאון מתחלפים במישורים אינסופיים של ירוק מנוקד לעיתים בכבשים ומתחלפים בהדרגה לחום מדברי. אחרי שלוש שעות נסיעה שמרגישות כמו נצח סופסוף עושים עצירה. קצרה מאד בצד הדרך אבל מספיקה בשביל שירותים, מתיחות קפיצות וריצה במקום לשחרור האברים הקפוצים. אחרי העצירה ישראל משוחרר ורגוע יותר. מרגיש שהוא למד סופסוף את הרכב ואיך הוא אוהב שנוהגים בו והנסיעה נעימה יותר.
ועדיין דרוש ריכוז רב ומאמץ. וכשמיהרנו לצאת ויתרנו על ארוחת הבוקר הקבועה שלנו. לחם עם חמאת בוטנים לא מהווה תחליף לחביתה עבורנו אז אנחנו גם רעבים… אבל אין אפשרות לעצור. חייבים למהר ולעבור את הגבול.
רק כשלפנינו פחות משעתיים נסיעה עד הגבול ישראל מרגיש בטוח יותר לעשות עצירה לאוכל מתוזמנת יחד עם תדלוק ותפילה.
ארוחה ראשונה בקמפר
אנחנו עוצרים ואני מכינה ארוחה בפעם הראשונה בקמפר! בנוף המדברי באמצע הדרך! ארוחה זריזה של חביתה, סלט וטונה בזמן שישראל מדבר עם ג'ורג' שהסתובב כמשוגע בבית וחיכה לשמוע איך היצירה שלו פועלת בשטח. כמו בכל עצירה ישראל מתקן את כיוון כריות האוויר כמו שהרגיש בנסיעה שהן צריכות להיות ועוד כמה דברים שיהפכו את הנסיעה לקלה יותר. הילדים משחקים בסקייטבורד וחבל ומוציאים מרץ אחרי הנסיעה הארוכה ולפני שממשיכים.. בזמן שאני שוטפת כלים ומסדרת אחרי הארוחה.
נמיביה!
וממשיכים בדרך. שעתיים אח״כ כשכבר חושך מוחלט בחוץ הגבול לפנינו! בצד הדרום אפריקאי הכל עובר במהירות. במשרד מספר אחד מחתימים דרכונים, במשרד מספר 3 מחתימים את היציאה של הרכב ואנחנו משוחררים.. דפיקה קלה בגג מבהירה לנו כמה אנחנו גבוהים ואיפה אנחנו יכולים לעבור עם הקמפר ואיפה לא.. עוד שתי דקות נסיעה ואנחנו בגבול הנמיבי.
הכניסה למדינה חדשה כמובן אורכת יותר זמן. ממלאים כמה מסמכים טיפשיים כפול 6 אנשים.. וכמה משרדים שונים, באחד מהם בעלי רכבים משלמים אגרה על הכבישים בנמיביה.
שני שישנה כל הנסיעה עכשיו ערנית ובמצב רוח גבוה, שרה רוקדת משחקת וסוחפת אחריה את יעל אבל לא להרבה זמן, יעל ויהונתן עייפים עד כדי בכי וכשהתהליך מתארך הבכי גם מגיע…
ואז צריך לקבל אישור על העברת הרכב לנמיביה. אנחנו חוששים שישקלו אותנו, יבדקו את הקמפר ויגלו את כמויות הבשר שאנחנו מעבירים ומקווים לטוב.. אבל ב9 בערב הפקידה עייפה כל-כך שהיא אפילו לא מציצה החוצה לראות איזה רכב אנחנו מעבירים.. רק חותמת על המסמך ושנסתלק כבר…
אנחנו מסתלקים בשמחה לא לפני ששואלים את השוטר איפה יש קמפסייט קרוב שיכניס אותנו בשעה כזאת. הוא מפנה אותנו לתחנת הדלק שמעבר לגבול. מאחוריה יש קמפסייט פשוט, אחרי יום ארוך כל-כך אנחנו לא בררנים. מחנים את הקמפר בקמפסייט שאפילו לא סגור בגדר, בלי חיבור למים או חשמל. מתקלחים במקלחות החשוכות של הקמפסייט (ולא במקלחת המפוארת בקמפר שלנו כי אין חיבור למים ואין לנו מושג אם יש מספיק מים במכלים) ישראל ״עושה ג'ורג'״ ומתקן חלון ברכב לגמרי לבד בזמן שאני מעלה סטטוסים למועדון החברים והיום הארוך מגיע לסיומו!
בוקר ראשון בקמפסייט, בחיים האמיתיים בקמפר, אני מתעוררת מותשת עם המון חומר לשתף במועדון ומחליטה להישאר במיטה ככל שיתאפשר לי. מסתכלת סביב, בחלון אחד זריחה יפה ועצים, בחלון השני אנחנו מגלים שחונים על שפת בריכה ופינות ישיבה וטווס יפיפה מטייל מתחת לחדר השינה שלנו…
בחלון השלישי כמה פסיונים מנקרים סביב הקמפר שלנו… בתוך הקמפר בלגאן של בוקר ראשון. של חפצים ששמנו בלי לדעת איפה יהיה לנו נח שיהיו, והוצאנו בלילה ונשארו בחוץ. של ארבעה ילדים עם שמיכות פוך וכריות, וכריות ספה, ומיטות פתוחות. אין מקום לזוז והכל סוגר עלי! אני נלחצת! השגרה שלי שוב משתנה, שוב צריך להסתגל לסדר יום חדש. צריך לסדר את הקמפר בצורה שיהיה לנו נח לחיות בו, כל-כך הרבה עבודה ואני תשושה מהחודשים האחרונים ומאתמול. למרות הלחץ אני לא מפספסת את הילדים המאושרים מתרוצצים בחוץ, מגלים ארץ חדשה ואורח חיים שונה ונהנים מכל רגע למרות שהם מצוננים ולא מרגישים כל-כך טוב… אני רואה שהחלום שלנו התגשם! בדיוק כמו שחלמנו אותו ורק הלחץ בראש שלי מפריע לי להיות מאושרת. אז אני מתיישבת, ונושמת ומתבוננת בילדים ומשתדלת להירגע. ומבינה ומכילה גם את הלחץ הטבעי שלי ויודעת שמחר יהיה טוב יותר…
הבוקר רק עלה ויעל כבר בשיחת וידאו עם מיקיילה, לנו יש עכשיו חיים חדשים, המון הפתעות, אתגרים ודברים חדשים ללמוד אבל למשפחת בויד שאנחנו והקמפר היינו כל החיים שלהם בכמעט שנה האחרונה נשאר פתאום ריק גדול והם מתגעגעים ורוצים לשמוע מה קורה איתנו בכל רגע נתון.
מאוששת קצת אני קמה ומכינה ארוחת בוקר ומתחילה לסדר את הקמפר לנסיעה, שני מצטרפת לשיירת החולים ומשלשלת. אני רצה איתה למקלחות של הקמפסייט ושוטפת שם אותה ואת הבגדים. כשמוכנים יוצאים לחפש קמפסייט נחמד יותר להתאושש בו וללמוד את החיים בקמפר. ויש כל-כך הרבה מה ללמוד!
הקמפסייט הראשון על שפת נהר האורנג' ריבר, הרבה מקומיים עומדים בפתח בקתת הקבלה ומתלהבים מהקמפר שלנו, ממבט ראשון המקום לא נראה לי… אני יורדת לבדוק את הסייט שאנחנו יכולים לחנות בו והוא דווקא נחמד, חלקת דשא מוגדרת עם בונגלו שמצל על שני שולחנות, כיור ועמדת מנגל. גם כאן כמו בקמפסייט הקודם יש המון זבובונים מציקים והמחיר קרוב ל1000 ראנד ללילה, לא זול. אנחנו ממשיכים לבדוק את הקמפסייט הבא, שלפי המידע באינטרנט היה נראה לישראל נחמד יותר. אבל הוא ממש לא נראה לי. אין שולחנות, אין צל. רק דשא והמון זבובונים. אני מחליטה לחזור לקודם אלא שהמנהל שמזהה לפי הקמפר כמה מפונקים אנחנו ממליץ לנו להתקדם לתוך נמיביה ולהגיע לקמפסייט מפנק שבוודאי נאהב.
20 דקות נסיעה ואנחנו מגיעים לNOROTSHAMA. כביש הגישה כבר מבשר על הרמה, שורת עצי דקל ובריכת נוי ארוכה מובילים אותנו אל בית הקבלה המעוצב. המחיר זול להפתיע, המקום יפיפה ומקום החניה שלנו על דשא מול נהר שזורם תחתינו, מה שאומר שאין זבובונים מעצבנים כמו בקמפסייטים הקודמים. אמנם אין גם בונגלו מקורה או שולחן חיצוני אבל המקום יפיפה ואנחנו נשארים!
לפעמים חלומות מתגשמים!
אני מכוונת את ישראל אל החניה ורואה לראשונה איך הרכב מתנדנד בנסיעה! מבפנים זה מרגיש בסדר יחסית. מבחוץ זה נראה שהוא עוד רגע מתהפך וזה עושה לי התקף לב!
כשבסוף אנחנו חונים ומוכנים בקמפסייט, מחוברים למים וחשמל. ואחרי שכל החולים שלי מתחממים רגועים עם כוס תה. אני מתחילה לסדר, לכבס, לנקות ולבשל. יש כל-כך הרבה עבודה!
כשיחסית מסודר ונעים אני מטגנת שניצלים וישראל תולה את הכביסה הנקייה והמריחה כמו גן עדן!
הילדים קוראים ספרים בקמפר וסביבתו, אני מבשלת, הכביסה הריחנית מתנפנפת ברוח ופתאום זה מכה בי! החלום התגשם! הוא כאן ועכשיו! יש לנו בית! על גלגלים! עם נוף שיתחלף בכל פעם שנרצה!!!
אחרי ארוחת הערב לרקע השקיעה האפריקנית המשגעת אני מסיימת את היום הארוך עם ניקיון יסודי ועוד קצת סדר בארונות. הארונות יעברו סידור מחדש כל יום עד שנבין איך נח לנו ומה צריך להיות איפה…
אנחנו מתקלחים לראשונה בקמפר! עם מים רותחים וישר למיטה.
בוקר לנוף המדהים של הנהר. מתעוררת כמו תמיד ראשונה, לקמפר הנקי ולילדים הישנים בשלווה כל אחד במיטה שלו. חוזרת לשגרת הבוקר שלי שמתחיל עם כושר, גם עם כל הילדים בתוך הקמפר הקטן זה אפשרי! אח"כ תה למיטה לכל המפונקים… קר בחוץ וקשה לצאת מהפוך… לי אחרי הכושר כבר נעים אז מאיצה בכולם לצאת מהמיטות ולהתחיל את היום. שגרת הבוקר שכוללת בד"כ הליכת בוקר עם ישראל, הופכת היום להליכת בוקר משפחתית, בקמפסייט היפה ומחוצה לו. יהונתן נוטל על עצמו את תפקיד המדריך ונהנה לצעוד בראש ולהוביל אותנו.
אנחנו פותחים את המרפסת של הקמפר, מכינים ארוחת בוקר במטבח החיצוני, נהנים מהנוף, האוויר והשמש ועפים על חיי הקמפינג! כל פעולה מרגשת! כל פעולה היא "בפעם הראשונה בקמפר". האושר גובר מרגע לרגע ומרגישים סופסוף שהיה שווה המסע המפרך לבניית החלום הזה.
אחרי ארוחת הבוקר מגיע פתאום רגע שלא האמנתי שיגיע בחיי הקמפר, ובטח ובטח שלא האמנתי שיגיע כל כך מהר!! הבנות הולכות לגינה, יהונתן יוצא עם ישראל לאסוף עצים למדורה ואני נשארת לבד!! לגמרי לבד לעבוד בשקט בקמפר!! הרגע הזה כמובן לא אורך יותר מידי זמן אבל נותן לי תקווה גדולה לעתידי בחיי הקמפר…
היום הזה ממשיך כהתגשמות החלומות של כולנו יחד וכל אחד לחוד. יהונתן נרגש מהחיים החדשים שלנו ובזמן שאוסף עצים עם ישראל הוא אומר " אני לא מאמין שאלו החיים שלי"! רותי חיה את החיים כשקוראת בנחת ספר יום שלם על שפת הנהר בזמן שישראל שנהנה לבשל במטבח החיצוני מכין לה את האוכל האהוב עליה. והקטנות וגם אני נהנות מבילוי רגוע יחד עם ספרים, מחברות ועטים. אנחנו לא רוצים שהיום הזה יסתיים לעולם!
עוד בוקר בנוף היפיפה, מתחילה עם שגרת הבוקר אבל לפני שכולם מספיקים להתארגן להליכת הבוקר שני לא מרגישה טוב ומקיאה. אני מחליפה לה בגדים שולחת אותה לסיבוב בשמש עם יהונתן שאולי יעזור לה ומנקה שוב את הקמפר. בחיי הטבע האלה שואב אבק הוא חברי הטוב ביותר ואני מודה לאלוקים שלמרות שיש ברשימת ה"צריך" שלנו הרבה דברים שיצאנו בלעדיהם, שואב אבק הוא לא אחד מהם.
אין לי מושג מה גורם לנו לעזוב את גן העדן המופלא הזה ולהמשיך הלאה אבל זה בדיוק מה שאנחנו עושים. אורזים ומתקדמים לתוך נמיביה. וברגע אחד פתאום אנחנו מוצאים את עצמינו באפריקה האמיתית! כפר שלם בו אנשים חיים בסוכות! ללא חשמל או מים זורמים, ללא אור או מיזוג במדבר הצחיח. בסוכות קש וקירות פח. סקרנית אני מיד רוצה לרדת ולראות. למזלי הסופר היחיד באזור נמצא בדיוק מול הכפר כך שבכל מקרה חייבים לעצור.. עוד לפני הקניה בסופר אני רצה אל הכפר והשאר בעקבותיי…
תושבי הכפר מעיפים לעברינו מבט וממשיכים בשלהם, סגירת שקיות צימוקים עם ברזל חם, טיפול בילדים, משחק שש בש, כביסה וכו'… אנחנו מסתובבים נרגשים ולא יודעים לאן להסתכל קודם. אני מבקשת מאחת הנשים לראות את הבית מבפנים ולא מצלמת, לאות כבוד. הבית כולו הוא חצר קטנה וחשוכה וחדר אחד חשוך עוד יותר עם מיטה אחת והמון סלסילות שמשמשת כארון…
אודות חו''ל כשר
אודות חו''ל כשר
