לטייל זה לחיות - שבוע 79
אל סלבדור - הונדורס
14-21.3.21
בבוקר יום ראשון ב"ה כולם מתעוררים בריאים ללא זכר לקלקול קיבה, מוכנים ונרגשים למעבר הגבול מגואטמלה לאל סלבדור!
כמו בכל יום של מעבר גבול אנחנו יוצאים מוקדם בבוקר מצוידים בארוחת צהריים ובכל המסמכים הנדרשים.
אחרי כשעתיים נסיעה אנחנו מגיעים למעבר הגבול, המסמכים שעבדנו עליהם כ"כ הרבה שיהיו מדויקים נבדקו ע"י שוטרת גבול שלא ידעה אפילו להחזיק אותם ישר! אח"כ ברישיון הרכב השוטר עושה כ"כ הרבה טעיות כתיב שמפחיד אותנו להמשיך עם מסמך כזה.. כשפונים אליהם שיתקנו את המסמך הם יוצאים להפסקת צהריים..
אנחנו מוציאים את ארוחת הצהריים שלנו ומצטרפים להפסקת הצהריים שלהם….
אחרי ארוחת הצהריים כשהמסמכים חוזרים אלינו כמו שצריך אנחנו ממשיכים בנסיעה לעיר הבירה סן סלבדור ולדירת האיירבנב היפה שהזמנו בבניין שמור ומטופח.
אנחנו פורקים הכל, ישראל בודק שלא חסר לנו כלום ונוכל לשרוד בלעדיו כמה ימים, משאיר לי את הרכב ונוסע באובר לשדה התעופה משם הוא טס לניו יורק לקנות מצרכים לפסח ולבת מצווה של רותי!
הטיסות הכי זולות מסנטרל אמריקה לניו יורק הן מאל סלבדור וכיוון שהגענו לאל סלבדור לימים בודדים הוא טס ביום שרק הגענו…
כל מי ששומע על המסע שלנו ישר אומר " וואו איזה אמיצה את" אבל האמת היא שאני פחדנית גדולה! ומעולם לא יוצאת לבד כמעט בשומקום! ובטח שלא במדינה שנחשבת לאחת מחמשת המדינות המסוכנות ביותר בעולם, בטח לא נוהגת ברכב במדינה כזאת, בעיר הבירה המסוכנת שלה, לבד! על היום הראשון שנגעתי אליה עוד לפני שהרגשתי אם היא באמת מסוכנת או לא… כל זה נכון וברור עד שמישהו שאני חייבת לו טובה מבקש ממני להחזיר לו טובה…
והנה אני לבד! בסן סלבדור, אחת הערים המסוכנות ביותר בעולם! ישראל בניו יורק וכשהוא יחזור אנחנו מיד ממשיכים הלאה להונדורס. והבחור שהביא לי את הבגדים מישראל לגואטמלה מבקש שאקנה לו כמה מזכרות בקניון בסן סלבדור… היום הזה, היום הראשון והכמעט יחיד שלי בעיר הוא ההזדמנות היחידה שלי לקנות את מה שביקש ולהחזיר לו טובה, אז אני דוחפת את כל הפחדים לירכתי המח, מעמיסה את הילדים על הרכב ויוצאת לקניון לפי ההוראות שהוא שלח לי.
חוץ מהפחדים שמתעקשים לפרוץ מהפינה אליה דחפתי אותם היציאה הזאת לקניון לא שונה מגיחה מהבית בבני ברק לקניון איילון…
הנסיעה קלה ורגועה, הקניון מערבי ומתקדם. אנחנו מסתובבים בכל החנויות וקונים את המזכרות המבוקשות ולבסוף חוזרים לרכב כדי לנסוע הביתה.. ואז אני מגלה שאין לי מושג מה הכתובת של הבית!!! אבל אני מיד מגלה תושייה ונכנסת לאחת התמונות שצילמתי בבית, בודקת את המיקום שלה ומכוונת אליו 🙂
המשימה עברה בשלום!!
בצהריים הילדים חותכים פירות ואנחנו יורדים לבריכה, השטח הציבורי בבנין כולל לא רק בריכה ממש מוצלחת אלא גם חדר כושר, קיר טיפוס, מרפסת נחמדה וכמה משחקים שמעבירים לנו את אחה"צ בנעימים
בבוקר יום שלישי כשאנחנו מתעוררים באל סלבדור, בארץ מתחילה החתונה של אחותי, לא סתם אחות, אלא זאת שאני שידכתי!! (כאן על איך מצאתי לאחותי חתן במסע) אז אנחנו קמים, מתלבשים בבגדי שבת, מתפללים ומתיישבים מול הווצאפ להשתתף בחופה… אח"כ אנחנו אופים לחמניות ואוכלים ארוחת בוקר- סעודת חתונה. אחרי קצת וידאו מהריקודים אנחנו יורדים לבריכה ולמשחקים ואת המצווה טאנץ אנחנו רואים בדרך מהבריכה הביתה…
ביום הבא אנחנו מתכוננים לשובו של ישראל מניו יורק ולהתארגנות לקראת המעבר להונדורס, רותי מכינה עוגת שוקולד לישראל ואני עושה כביסות ואורזת.. ובין לבין כמובן יורדים עם הילדים לבריכה ולמשחקים…
ישראל חוזר מאוחר בלילה עמוס חבילות מכל טוב אמריקה! כלים יפים לליל הסדר ולבת מצווה של רותי, יין בשפע לליל סדר כפול, שבת וחג שני (גם הוא כפול), הגדות לפסח ומלא מצרכי מזון ומתנות. אנחנו פורקים את כל מה שהביא ואורזים מחדש בצורה שהכל יכנס ברכב בדרך להונדורס.
בבוקר יום חמישי- יום המעבר להונדורס, יש לנו עבודה רבה וקשה! להנדס את כל הציוד שלנו פלוס ציוד במשקל וגודל דומים שישראל הביא מניו יורק!! אחרי שעה של עבודה הכל ברכב ואפשר לצאת לדרך!
הדרך ארוכה מאד ושוממת, אין שום מקום לעצור בו כדי לאכול ולהתרענן, בלית ברירה כשהרעב גובר אנחנו עוצרים בצד הדרך ויושבים על הארץ לאכול…
אחרי עוד כמה שעות נסיעה אנחנו מגיעים לגבול וכמו בכל מעבר גבול קופצים עלינו אנשי, מציעים עזרה ומבקשים כסף… שוטר עוצר אותנו ומזהיר שהכל במעבר הגבול הזה בחינם ואם מישהו מבקש מאיתנו כסף הוא גנב!
אנחנו עוצרים במשרדי הגבול ויורדים למשרד הראשון שם הפקידות צורחות וכמעט מתעלפות שנכנסו להן למשרד לא אחד ולא שתיים, שישה (!!) זוגות של עיניים כחולות!!! אחרי ההלם והצחוקים הן בודקות את הדרכונים ומעבירות אותנו למשרד הבא שהפתיע מאד. בנין יחסית מטופח וממוזג, מסודר ונקי מידי למדינה נחשלת כמו הונדורס…
שם בכל זאת אנחנו משלמים מס על הכנסת הרכב למדינה, מחתימים כמה טפסים וממשיכים אל דירת האיירבנב היחידה שהייתה בתקציב שלנו באזור הגבול בהונדורס.
כבר בכניסה לשכונה בה נגור בהונדורס זה לא נראה טוב… שכונה מוקפת גדר עם שער פתוח לרווחה ומישהו מפחיד שהייתי מעדיפה שלא יהיה שם בכלל מסתובב עם נשק ו"שומר". הבתים קטנים ישנים ועניים וכך גם תושבי השכונה. ידענו מראש לקראת מה אנחנו הולכים, זה הבית היחיד שהיה במסגרת התקציב שלנו ובכל זאת… לא נעים להגיע לשכונה כזאת במדינה שנחשבת כ"כ מסוכנת!
הבית ממבט ראשון דווקא נראה טוב.. ואז אנחנו מגלים מלאא נמלים בכל פינה!! חום אימים ויש מזגנים רק בחדרים, מיטות לא נוחות ואין מים!! מיואשת אני לא מבינה איך נשרוד שם לילה, אבל זה או למצוא פתרונות או לשלם 200 דולר ללילה כפול שלושה לילות ולא מתאים לנו.. אז מביאים לנו מים, (המים בשכונה הזאת בהונדורס מגיעים לברזים ממיכל מים בינוני שעומד על הגג וממלאים מידי פעם..) ישראל רץ לקנות קוטל נמלים ומוצץ לשני במקום ההוא שאבד לה בדרך… מסתבר שמוצץ הוא מוצר יקר ערך בהונדורס ולא נמכר סתם בסופר או בחנות, רק בבית מרקחת אצל הרוקח! ומנקים את הבית כמה שאפשר כדי שיהיה נעים לשהות בו בשבת.
ביום שישי ישראל יוצא עם הילדים לשוק לקנות דגים וירקות לשבת. כמו בכל מקום הם מסתובבים בשאננות, לא ממש מחזיקים ידיים, הטלפון ביד… פתאום רותי אומרת לישראל, "אבא האיש הזה עוקב אחרינו". ישראל מסתובב לבדוק מי האיש והאיש ניגש אליו ושואל בהלם מה עושים כאן יהודים חרדים. הוא מספר שקוראים לו דוד לוי, הוא יהודי שגר בהונדורס ומזהיר את ישראל להכניס את הטלפון מיד לכיס ולשמור טוב על הילדים. זה לא מקום בטוח להסתובב בו… הוא מראה לישראל שהוא מסתובב עם טלפון צעצוע… לא אמיתי. אותו הוא משאיר בבית…
בסוף הסיור בשוק ה מוצאים דג לא מוכר אבל עם סימני כשרות ומביאים אאותו הביתה. ישראל מנקה אותו לבד ומכין לשבת… יא דווקא לא רע.
השבת עוברת בכיף עם הרבה שינה במזגנים המקפיאים שבחדרים (כשאין מזגן בסלון ישנים יותר בחדר..) אחה"צ אנחנו יוצאים לסיבוב בשכונה ורואים את שקיעה מדהימה!! אח"כ משוחחים עם השכנות מהדלת ממול, חצי בספרדית חצי באנגלית. המומים לגלות שאחת מהן שנראית בת 18 היא בעצם בת 40, גרה כמה שנים בארה"ב וילדה שם ילד ולכן יודעת אנגלית…
אודות חו''ל כשר
אודות חו''ל כשר
