עד לפני ארבע שנים היינו משפחה רגילה, זוג צעיר, מגדלים שני ילדים ועובדים קשה כדי לכסות את המשכנתא ולסיים לשפץ את הבית שרק עברנו אליו, החלומות שלנו כמו אצל רוב האנשים היו קשורים לבית מרווח משלנו וחופש כלכלי.

ואז חזרנו מהטיול הראשון עם הילדים בחו"ל, אחרי 17 ימים של 7\24 עם הבעל והילדים חזרתי לארץ והבנתי שאני חיה את החיים האלה לא נכון! אני לא אמורה לראות את המשפחה שלי רק שעתיים לחוצות בכל ערב! אני רוצה לבלות איתם את רב הזמן, לגדל את הילדים שלי בעצמי! ליהנות מכל חווית למידה ולשמוע את כל החכמות שלהם.

הדחקתי את החלום כי הבנתי שלא חכמה להתלהב מחיים במלונות, ארוחות במסעדות וטיולים בלי לעבוד ובלי לעשות שום פעולה שקשורה לחיים האמיתיים. אבל כשחזרנו מטיול החגים הראשון הבנתי שהחלום שלי אפשרי ויכול להתגשם!

טיול החגים הזה נמשך 25 ימים, עם תינוקת יונקת ופעוט ב"גיל שנתיים הנורא",עברנו ב-8 דירות שונות, טיילנו כל יום 10 שעות ולאחריהן נשארנו ערים כדי לסדר, לבשל, לכבס, להניק, לארוז ולתכנן וזה עדיין היה כיף והרגיש כמו הדרך הנכונה לחיות את החיים האלה.וזה אפילו לא עלה יקר! הבנתי שזה לגמרי אפשרי!

הפעם לא הדחקתי את החלום, חשבתי עליו ללא הפסקה ועניתי לעצמי על שאלות כמו " האם אני מסוגלת ומעוניינת לבלות 7\24 עם המשפחה לזמן ארוך ללא אפשרות יציאה?" "האם אני מסוגלת לחיות ללא שיגרה? ללא פינה משלי?" "האם אני מסוגלת לעבור בלי סוף דירות וארצות?" "האם המשפחה שלי תשרוד את זה?" את כל המחשבות והתהיות העליתי בקול לאוזני הבעל והילדים, זה היה רק שלב הרעיון, לקח לי זמן להבין (דרך עוד כמה טיולים ששיכנעו אותי) שאני 100 אחוז שלימה עם עצמי ויכולה לצאת לדרך, ובינתיים החלום שלי הפך להיות גם החלום שלהם וכך הגענו לשלב התכנון.