לטייל זה לחיות - שבוע 96
מדג'ין וגואטפה קולומביה
10-17.7.2021
בבוקר ראשון אנחנו יוצאים עם הרכב שלנו!! בקולומביה!! לדרך מקרטחנה למדג'ין. הדרך ארוכה מאד. 12 שעות נטו ולכן אנחנו מפצלים אותה ליומיים.
אחרי נסיעה נעימה בנופים היפים של קולומביה אנחנו מגיעים בשעת אחה"צ מוקדמת למלון קטן ב Caucasia.
המלון הוא אחד הבודדים שיש שבכל הדרך הארוכה בין קרטחנה למדג'ין וככזה לא ציפינו ממנו יותר מידי, גם לא מהמחיר המצחיק של 35 דולר, אבל הוא מפתיע אותנו לטובה בניקיון הבוהק, השירות האדיב, החדר המרווח, יותר נכון לומר הענק!! שכולל להפתעתנו גם מטבח מאובזר! אנחנו מחממים מיד את האוכל ואוכלים ואח"כ יוצאים לסופר הקרוב לקנות מצרכים לארוחת בוקר קלה למחר בבוקר, אנחנו לא רוצים לפרוק מחבת וכלים אז מנצלים את השפע החלבי הכשר בקולמביה וקונים יוגורט וגרנולה.
המקלחת עם המים הקרים כבר לא מפתיעה אותנו, אחרי שישה שבועות ברצף של מקלחת קרה אנחנו רגילים (עד כמה שניתן להתרגל לדבר הזה…) ובתשע בערב כולנו ישנים!
בבוקר ישראל ואני יוצאים מוקדם להליכת הבוקר שחוץ משמירה על הבריאות והכושר גם תורמת לנו בהיכרות מעמיקה עם כל מקום אליו אנחנו מגיעים אפילו ליום אחד, אפשר ללמוד הרבה על מקום דרך הרגליים ומפגש עם אנשי הבוקר ועיסוקם…
כשאנחנו חוזרים הילדים לבושים, אחרי תפילה מוכנים ליציאה, אנחנו מתארגנים, אוכלים ארוחת בוקר ויוצאים לעוד נסיעה ארוכה בדרך למדג'ין. ככל שאנחנו מתרחקים מקו החוף אנחנו מטפסים בהרים והדרך הופכת להיות מפותלת ומפחידה ובהתאם הנוף נעשה מדהים יותר ויותר ומזג האוויר קריר יותר.
כששעת ארוחת הצהריים מגיעה ואנחנו כבר רעבים מאד הדרך עדיין קשה ומתפתלת ואנחנו לא מוצאים מקום מתאים לעצירה נוחה, בסופו של דבר אנחנו מתפשרים ועוצרים בצד הדרך על הנוף המדהים ויושבים על מדרגות הכניסה לאחד הבתים… אוכלים את הארוחה המבושלת שלנו בזריזות וממשיכים בנסיעה הארוכה שהופכת להיות תלולה וקשה יותר, ויפה כל כך שאנחנו מתחילים לחלום על לקנות שטח ולהקים חווה משלנו…
מדג'ין היא העיר השניה בגודלה בקולומביה וזכתה ב2013 בתואר "העיר החדשנית ביותר בעולם" ולא סתם, בעיר פועלת רכבת תחתית, רכבל שמקשר בין השכונות ששוכנות על פסגות ההרים לאלה שבתחתית ומדרגות נעות בקומונה ה13 השוכנת על צידו של הר תלול.
את הכניסה למדג'ין מזהים מיד לפי הפקקים והמגדלים הגבוהים. למרות העייפות מהנסיעה הקשה אנחנו תמיד מעדיפים לתת עוד קצת מאמץ ולסיים את כל המטלות לפני שמגיעים לדירה (ואז צריך לפרוק ולהכשיר מטבח ולהכין אוכל ועוד מלא מטלות…) ולכן לא נוסעים מיד לדירה אלא עוברים קודם בפרייסמארט, הסופר הגדול והסיטונאי של קולומביה. עושים את הסיבוב הקבוע, ירקות, מים, מוצרי יסוד יבשים ושוקולד. משלמים, אוכלים מהשוקולד וממהרים לכיוון היציאה ורותי מתלוננת שהיא לא מרגישה טוב, אני הולכת איתה לכיוון היציאה ולפני שמבינה מה קורה היא מתעלפת וישראל תופס אותה!
רופא שבדיוק יצא אחרינו מהסופר בודק אותה, והצוות של פרייסמארט מכניס אותה למרפאה קטנה שיש להם במשרדי הסופר. הרופא מודד לחץ דם ועורך בדיקת סוכר וקובע שהיא בסדר גמור, אולי התייבשה…
הבית במדג'ין הוא דירה חדשה, מעוצבת ומאובזרת בקומה ה19 של מגדל יוקרתי בעיר. הדירה מרשימה מאד אבל מיד כשאני נכנסת אני מתגעגעת לקרקע יציבה מתחת לרגליים, לאפשרות לפתוח דלת ולהיות בחוץ, ולא כלואה במעלית כל הדרך עד האוויר. הנוף מהמרפסת הגבוהה מרשים, ומדג'ין עיר עם המון טבע ירוק אבל עדיין הנוף הוא נוף אורבני של מגדלים גבוהים וכבישים סואנים ואני מבינה שיפה ונוחה ככל שתהיה הדירה, אני מעדיפה בית קטן, פשוט ולא מאובזר אבל בחווה, עם נוף טבעי , מרחבים ירוקים וציוץ ציפורים במקום נהמת מנועים וצפירות.
כמו תמיד, חצי שעה אחרי שאנחנו מגיעים לדירה חדשה היא כבר מרגישה בית, כל הבגדים והכלים מסודרים בארונות, ארוחה חמה מתבשלת או מתחממת ויושבים לאכול…
הבוקר הראשון במדג'ין כמו כל בוקר מתחיל בהליכה, מדג'ין הררית מאד והבית שלנו על אחד ההרים הגבוהים, גוגל מפס מסמן לנו שהדרך מהבית לבית חב"ד "מישורית ברובה" ואנחנו מחליטים ללכת לשם כדי לבדוק האם נוכל לעשות את הדרך הזאת (חצי שעה הליכה כל צד) בשבת עם הילדים.
לגוגל מפס אין ממש מושג על מה הוא מדבר כי הדרך כולה!!! ירידות תלולות מאד בלי מטר אחד של מישור! ואחר כך כמובן עליות קשות בחזור…
מעולפת מהדרך אני ממליצה לוותר על שבת בבית חב"ד. ישראל טוען שאני מפונקת והילדים מתעקשים שהם ישרדו את זה ואני מסכימה שנלך רק בליל שבת, כי במוצש כבר תשעה באב ולא כדאי לחזור את הדרך הזאת בשבת אחה"צ לפני הצום כשגם ככה מזג האוויר במדג'ין יבש מאד.
אבל בינתיים רק יום שלישי ועוד מוקדם לקבל החלטות לשבת.. עכשיו הזמן לדאוג לאוכל לימים הבאים. כיוון שתשעת הימים ולא אוכלים בשר, ודגים פחות משביעים ישראל נכנס למטבח וממלא את המקפיא והמקרר בפשטידות ודגים.
הילדים בזמן הזה מאושרים לשחק במשחקים שלהם שהיו ארוזים ברכב יותר משבוע.
בערב אנחנו יוצאים ל2 אטרקציות שכתוב שמומלץ להגיע אליהם בלילה.
הראשון, פארק הרגליים היחפות Parque De Los Pies Decalzos שמבטיח פארק במבוקים עם אורות והרבה משפחות עם ילדים… כשאנחנו מגיעים למקום הוא שומם ומשעמם אז אנחנו ממשיכים לאטרקציה הבאה שראינו תמונות מרשימות מאד שלה בגוגל…
Parque De La Luz – פארק האור. מראש בבית ראיתי שאם רושמים את השם של הפארק בגוגל מפות הוא מביא אותנו לרחוב שומם אז חיפשתי וחיפשתי עד שמצאתי את המיקום האמיתי, והוא באמת מרשים מאד, לתמונה אחת ולברוח.. כי הפארק בשכונה מפוקפקת מאד ושורץ הומלסים ונרקומנים בכמויות!
לפחות ברמזורים בדרך היו הופעות מעניינות של פעלולנים אז היציאה לא היתה לגמרי לחינם…
קולומביה מדינה ענקית, הנסיעות מאזור לאזור בה ארוכות וקשות ולעומת זאת הטיסות הפנימיות בה זולות. לכן רוב התיירים מטיילים בה בטיסות. האטרקציה העיקרית שבשבילה מגיעים המטיילים למדג'ין נמצאת דווקא שעתיים נסיעה ממנה, בעיירה גואטפה! שם בתוך נוף עוצר נשימה של אגמים ושדות ירוקים עומד כאילו בלי קשר סלע ענק!!! בו חצבו הקולומביאנים 675 מדרגות שמובילות לתצפית על הנוף המשגע!
אנחנו כמובן נוסעים לגואטפה ברכב שמלווה אותנו כבר מניו יורק כמעט שנתיים, ועוצרים קודם בעיירה הקטנה והציורית גואטפה, אוכלים ארוחת צהריים על שפת האגם ומטיילים בסמטאות הקטנות והצבעוניות שלה. רק אח"כ נוסעים לטפס על הסלע המפורסם המכונה בשם "המפתיע" LA PIEDRA (בספרדית: האבן)
הכניסה לאטרקציה עולה 20,000 פסו (שהם פחות מ20 ש"ח) לאדם מגובה 1 מטר.
אנחנו משלמים ומתחילים לעלות, רותי ויהונתן רצים מיד קדימה במהירות כשיעל מנסה להדביק את הקצב שלהם ללא הצלחה, ישראל ואני עולים עם שני, בטוחים שהיא תתייאש במדרגה ה17 אבל היא עולה…
50 מדגות, 100 מדרגות! אני מצלמת כל ציון דרך בהתרגשות, בטוחה שלאחריו היא תתייאש אבל היא ממשיכה במרץ! לא מצייצת ולא מבקשת שנרים אותה. אנחנו עולים איתה בסבלנות מדרגה אחרי מדרגה בקצב שלה, מה שעוזר גם ליעלי שיכולה לעלות 50 מדרגות ברצף ואז לנוח ולחכות עד שנגיע ושוב… לרוץ לפנינו ולנוח עד שנגיע…
שני עלתה לבד 450 מדרגות!!!! בגיל שנה וחצי!! התיירים סביבנו התביישו בהתנשפויות שלהם כשתינוקת קטנה כ"כ עולה בלי לצייץ! יעלי, בסה"כ בת 5 טיפסה לבד עד המדרגה ה575 ומשם ישראל רץ עד למעלה עם יעל ושני על הידיים! לא ברור מאיפה הכוחות לרוץ את זה! כי מרגע ששני הפסיקה והתחלתי לעלות בקצב איטי שלי ולא האיטי שלה נהיה לי קשה….
אחרי שנהנים מהנוף ומאוויר הפסגות ומצטלמים כמובן, צריך גם לרדת את כל 675 המדרגות האלה, גם זה לא קל, הרגליים כבר רועדות והפעם ישראל סוחב את שני כל הדרך למטה.
למרות שהרגליים רועדות ואין לאף אחד כח אפילו לעמוד אנחנו עושים עוד מאמץ אחרון ועולים 30 מדרגות לגג של מסעדה, שם משלמים דולר לאדם ומצטלמים עם השלטים של LA PIEDRA וGUATAPE
פרננדו בוטרו,הוא צייר ופסל שנולד במדג'ין וניתן לראות את יצירותיו בשלל מקומות כמו ברלין, ברצלונה ואפילו מוזיאון ישראל בירושלים. בהמלצות לאתרים בעיר היתה גם המלצה לבקר בכיכר בוטרו שם מוצגים מגוון מפסליו.
בשעת צהריים אנחנו נוסעים לכיכר שנמצאת באזור מרכזי ועמוס בעיר, על הכביש, מלבד הרכב שלנו, כל כלי הרכב הם מוניות ואוטובוסים (ולא..זה לא נת"צ 🙂 ) אנחנו מוצאים חניה ברחוב סמוך לכיכר ונזהרים לא לחנות על הומלס ששוכב על הכביש! כשיורדים מהרכב מבינים שהגענו לאזור עני מאד מה שלא מנע מאיתנו להיכנס ישירות לשוק המקומי העמוס. הרוכלים מסתכלים עלינו בתדהמה וזה עדיין לא מעורר אצלינו סימני שאלה או הרגשה מוזרה, הרי אנחנו רגילים שמסתכלים על הפאות המסולסלות, הכיפות, העיניים הכחולות וכמות הילדים…
בכיכר בקצה השוק אנחנו מתחילים להבין… קבוצת הומלסים מבוגרים חולקים ביניהם עגבניה רקובה שנזרקה מהשוק בזמן שהילדים שלי רואים בכיכר רק יונים וקונים בקיוסק חבילת עוגיות לפורר להן…(הפער!! אלוקים אדירים!) רק אחרי שהיונים לא אהבו את המלית הירוקה של העוגיות הילדים התבוננו סביב, לחפש ילד שישמח עם העוגיות (הלא כשרות כמובן) ושמו לב להומלסים. הם ניגשו והביאו את העוגיות לאחד מהם, השמחה שלו גרמה לרותי לגשת מיד שוב לקיוסק ולקנות מכספה עוד 5 חבילות, לחלק לכולם… ההפתעה והאושר של המוכרת בקיוסק שמכרה 6 חבילות עוגיות ברבע שעה לימדה אותנו על המצב הקשה לא פחות מהמראות הקשים מסביב.
כשאנחנו עוברים שוב דרך השוק לכיוון כיכר בוטרו אני מרגישה אי נעימות מכל המבטים הנעוצים בנו ומבינה שזה לא רק העיניים הכחולות והפאות אלא הפאוץ' שתולה על כל ילד, המצלמות, הטלפון והנראות הכללית…
בכיכר בוטרו שהומלץ כיעד תיירותי המצב לא טוב יותר. הומלסים נרקומנים ישנים מתחת לפסלים (הלא צנועים ולא מתאימים לבילוי של משפחה כמונו) הומלסים וכל מסכני העולם מסתובבים בכיכר בניסיון לשרוד עוד יום.
אחד המקומיים ניגש אלינו ומזהיר אותנו שלא נעזוב את הידיים של אף ילד במקום כזה, ובדרך לרכב הומלס שמתחנן לכסף לתרופות ורואה את הכיוון אליו אנחנו הולכים (הרחוב בו חנינו) מזהיר אותנו שלא להיכנס לרחוב המסוכן הזה!
אנחנו חוזרים לרכב ונוסעים לאזור המתוייר והיוקרתי של העיר לבית חב"ד. המראות בדרך מזוויעים! ראינו בהודו עוני קיצוני, ראינו בארה"ב נרקומנים. אבל בפעם הראשונה אנחנו נתקלים בשילוב המחריד של שניהם יחד 🙁
בתקופה הזאת של השנה כל שליחי חב"ד באמריקה הלטינית נוסעים לארץ. בתי חב"ד קטנים ופחות פעילים נסגרים ואחרים שפעילים יותר מנוהלים בינתיים רק ע"י בחורים.
בתשעת הימים, כשלא אוכלים גם עופות (לראשונה שמענו שיש כאלה שכן אוכלים עופות ורק לא אוכלים בשר בקר) התפריט במסעדה של בית חב"ד דל עבורנו ולמרות שהמקרר בבית עמוס באוכל אנחנו מפנקים את הילדים בפיתה וצ'יפס וחוסכים מעצמינו זמן ובלגן בבית… כשחוזרים ישר מקלחת ולמיטה…
את יום שישי מבלים במטבח בהכנת הרבה אוכל לשבת, לסעודה מפסקת ולצאת הצום. וכמובן בניקיונות וכביסות…
אחה"צ מספיקים לנוח לפני שהולכים לסעודת שבת בחב"ד. בית חב"ד במרחק חצי שעה הליכה מהבית שלנו. הדרך הלוך כולה ירידות תלולות ואנחנו הולכים לאט כדי ששני תצליח לרדת אותן.
הסעודה בחבד טעימה ונחמדה, אחרי הרבה זמן פוגשים מטיילים ישראלים ומדברים עברית בכיף אבל כשמסתיימת הסעודה ואנחנו רוצים לחזור הביתה אנחנו מגלים שיורד מבול בחוץ! אנחנו מחכים ומחכים ואחרי יותר משעה כשאנחנו מבינים שהגשם כאן כדי להישאר, לובשים שקיות פח ויוצאים לדרך הארוכה ולעליות התלולות בגשם!! ישראל סוחב את שני על הידיים, אם הדרך לא מספיק ככה גם בלי גשם אז עכשיו היא קשה פי מיליון! ולישראל הרבה יותר! הילדים נהנים מהחוויה של משפחה שלימה לבושה כמו פחי זבל רצים בגשם אבל אנחנו דואגים מהדרך הלא נגמרת בזמן ששני כבר רועדת מקור ורטובה עד לשד עצמותיה למרות שהיא עטופה בשקית (שמקשה על ישראל להחזיק אותה..) כשבסוף מגיעים לבניין זה עוד לא הסוף! קומה 19 זוכרים? צריך לרוץ 19 קומות ברגל, אין זמן לנוח, חייבים לנגב את שני ולהלביש אותה בבגדים חמים. ישראל כבר מותש מלסחוב אותה אחרי הדרך הקשה והיא לא במצב של לעלות אפילו מדרגה אז אני סוחבת אותה חצי מהדרך…
אחרי שניגבנו אותה והלבשנו בבגדים חמים שמנו אותה לישון איתנו להשגיח שהיא לא מעלה חום בלילה. ב"ה זה נגמר בבריאות אבל בדיעבד זאת הייתה טעות ללכת כשאלו תנאי הדרך.
החומרים:
5 ביצים L מופרדות
1/2 כוס סוכר
1 אינסטנט פודינג שוקולד
(לא היה לנו פודינג שוקולד אז שמתי פודינג וניל ו2 כפות קקאו)
כפית נס קפה
1 אינסטנט פודינג וניל
250 גרם גבינה לבנה 5%
1/3 כוס חלב
500 מ"ל שמנת מתוקה
100 גרם שוקולד מריר
אופן ההכנה:
1. מקציפים חלבונים וסוכר עד לקצף לבן
2.מוסיפים את החלמונים, הפודינג שוקולד והקפה
3. אופים בתבנית משומנת על 170 מעלות כחצי שעה
(העוגה תופחת מאד ואז נופלת)
4.מקציפים 350 מ"ל שמנת מתוקה, מוסיפים את הגבינה, החלב והפודינג וניל ומורחים על בסיס העוגה שהתקרר בינתיים.
5.ממיסים את השוקולד המריר עם השמנת שנותרה ומצפים את העוגה.
החומרים:
לבצק:
3 כוסות קמח
1 אבקת אפייה
1 ביצה
כוס שמן
3 כפות סוכר
למלית:
200 גרם שוקולד מריר
כוס סוכר
חצי כוס שמן
חצי כוס מים רותחים
2 כפות קקאו
4 ביצים
מערבבים את חומרי הבצק, שוטחים בתבנית משומנת 4\3 מהכמות
מערבבים את חומרי המלית מלבד הביצים, ממיסים במיקרוגל, מוסיפים את הביצים בזו אחר זו ומערבבים במהירות ושופכים על הבצק. מפזרים את הבצק הנותר מעל השוקולד ואופים כ45 דקות על 180 מעלות.
אודות חו''ל כשר
אודות חו''ל כשר
