משפחה חרדית מטיילת עם הילדים בהודו בחגי תשרי - נחיתה בדלהי
חו''ל כשר

הודו - טיול חגים תשרי תשע''ט

חלק שני - דלהי

Humayun's Tomb

אחרי כל ההכנות שכבר כתבתי עליהן כאן.

הגענו לרגע האמיתי! 

הטיסה! TIME IS MONEY

טיסת אייר אינדיה ישירה לדלהי,

עלתה 9300 ש''ח אבל עד שהתלבטנו אם להזמין או לא המחיר עלה ל10,600 ש''ח. 

הנוסעים:

אבא ואמא (29)

רותי (9 וחצי)

יהונתן (4 וחצי)

יעל ( שנתיים וחצי)

יום שלישי 4.9.18 "טסים לחו''ל טסים לחו''ל"!

ב19:30 נעמדנו בתור לטיסה שלנו, התור היה ארוך ואיטי והחטיפים שארזתי רק ליתר ביטחון הצילו אותנו מהשעמום של הילדים, בזמן ההמתנה התפנינו לגלות שרב הנוסעים לא עשו צ'ק אין מהבית וחלקם גם לא הביאו את הטופס הנכון של הוויזה להודו. שמחנו שלפחות אנחנו מסודרים ועשינו צ'ק אין מראש. שמחה שהתבררה כמוקדמת, כי כשהגענו להתיישב במטוס התברר שהצ'ק אין הממוחשב שעשינו בבית פיזר את הקטנים שלנו בשלושה ספסלים שונים ברחבי המטוס, לכן נאלצנו להמתין עד שכל הנוסעים יתפסו את מקומם ואז יוכלו הדיילים להחליף את המקומות ולהושיב אותנו יחד.

התמקמנו בנוחות בכיסאות המרווחים, הילדים נהנו לשחק במערכת התוכן האישית, הארוחות היו טעימות (יחסית לאוכל של מטוסים..) והטיסה עברה בנעימים עד לנחיתה הנוראית בה יעל הקיאה ואני סבלתי מכאבי אוזניים נוראיים. 

רוצים להתעדכן בטיולים שלנו?

עד שהסתיימה הנחיתה וירדנו מהמטוס כולנו כבר היינו בסדר וצעדנו במרץ בשדה הגדול. הגענו במהירות לדלפקי הוויזה והתור לא היה ארוך. ציפינו לעבור מהר אבל אז קיבלנו את השיעור הראשון על "זמן הודו"...
4 פקידים בעמדה ובכל זאת עמדנו שעה בתור לא ארוך.

סופסוף עברנו את עניין הוויזה והגענו לאסוף את המזוודות שאחרי כ"כ הרבה זמן כבר חיכו לנו על הרצפה ליד המסוע. הודי אדיב סייע לי להעלות את המזוודות לעגלה בזמן שבעלי רץ לפרוט קצת כסף.

עמוסים בדעות קדומות יצאנו מהשדה למזג אוויר אפרורי חם וגשום. חיפשנו את הרכב שאמור לאסוף אותנו מהמלון, לא מצאנו מיד והעדפנו שלא להתעכב לכן פנינו לתחנת המוניות (פרה פייד) בה משלמים על הנסיעה מראש. המבטים הרעבים של ההודים הלחיצו אותנו ועמדנו דרוכים לגלות איפה הולכים לעקוץ או לגנוב אותנו. 2 הודים העמיסו את המזוודות שלנו למונית הישנה תמורת טיפ של 50 רופי ואחרי נסיעה קצרה הגענו למלון. צוות המלון עזר לילדים לרדת ולקח את המזוודות, אנחנו לא ניגע בהן עד שיניחו אותן במקום המיועד להן בחדר שלנו.

Booking.com

בכניסה למלון עברנו בידוק בטחוני ברמה של שדה תעופה כולל שיקוף תיקים, סריקה ומישוש (נשים בתא מיוחד מאחורי וילון...) 

בזמן הצ'ק אין קיבלו הילדים חוברות, צבעים וקופסת פרלינים (לא כשרים כמובן) המלון ידידותי מאד לילדים, ילדים בכל גיל בחדר הורים מתקבלים בברכה ללא תוספת תשלום ובכל מעבר בלובי הוצעו להם שוקולדים וסוכריות. סרבנו בנימוס.

קיבלנו את החדר מוקדם בבוקר, פרקנו בזריזות והלכנו לישון.

ב3 בצהריים קמנו ויצאנו לראות הודו!

Booking.com
יום רביעי - 5.9.18 אנחנו בהודו!

יצאנו מהמלון בצהריים ומיד הבנו שמזג האוויר הגשום שקיבל אותנו בבוקר היה עבורנו חסד, שלא נקבל את מכת החום והמחנק מיד עם הנחיתה.

מצאנו מונית עם מזגן, וקיבלנו את ההלם הראשוני כבר כשביקשנו מהנהג שייקח אותנו למיין באזאר. לא היה לו מושג מה זה המיין באזאר או בית חב''ד וכבר יכולנו להבין שהישראלים לא שולטים בהודו כמו שחשבנו. המיין באזאר הוא השם הישראלי של המקום. מצאנו את הכתובת המדויקת והתחלנו בנסיעה לכיוון מרכז העיר, אז הבנו למה מראות הצד בדלהי מקופלות, זה פשוט  בטיחותי יותר בצפיפות הזאת...

המלון שלנו באזור האירוסיטי היוקרתי וסמוך מאד לשדה התעופה, לכן בנסיעה הקצרה מהשדה למלון לא ראינו עדיין את "הודו האמיתית" עכשיו ככל שהתקרבנו למיין באזאר ראינו את הצפיפות, העוני, ההזנחה והלכלוך.

רצינו לחוות את הודו ולכן ביקשנו מהנהג לעצור לנו במקום שנראה קרוב מספיק לבית חב''ד אבל עדיין יאפשר לנו ללכת מספיק במיין באזאר. התחלנו לצעוד בין הריקשות, המכוניות והכלבים ששוכבים על הכביש ובשניה של חוסר שימת לב ניתן לדרוך עליהם בטעות.

אין מדרכות בהודו, גם לא נתיבים, תמרורים או חוקי תנועה. האפשרות היחידה לשרוד היא להשתלב. כך מצאנו את עצמינו צועדים עם הילדים כמעט מתחת לגלגלים, מדלגים על ערימות של לכלוך ושלוליות כמעט נחנקים מהריחות אבל בהיי! אנחנו בהודו! וכמה חיכינו לחוות אותה! הגדולים שכבר מבינים היו קצת לחוצים מהמהומה והצפיפות אבל הקטנה התהלכה נלהבת מכל המראות החדשים והחיות ברחובות. הלכנו בכיוון שבו חשבנו שאמור להיות בית חב''ד ולא מצאנו. שאלנו אנשים ואף אחד לא הבין ולא ידע על מה אנחנו מדברים. החלטנו לקחת ריקשה ובתוך ההמולה שכחנו את הכלל הכי חשוב בהודו, "לעולם אל תקבל שירות ממישהו שפנה אליך". עלינו על ריקשה של הנהג שפנה אלינו, ליעל כנראה יש אינסטינקטים טובים והיא מיד התחילה לצרוח! גם אנחנו מיד הבנו את הטעות. הוא סיבב אותנו ברחובות, הביא אותנו למקום אחר וגם דרש כפול ממה שסיכם איתנו מראש. את הכלל השני כבר לא שכחנו... "אם מישהו מנסה לגנוב אותך-תצעק!" ההודים נבהלים כשמרימים עליהם את הקול, במיוחד אם הם מנסים לגנוב. זה עבד והוא ברח מיד. אבל אנחנו נאלצנו למצוא את הדרך לבד.

כשהגענו לבית חב''ד הרגשנו כמו אי של שקט בלב ים סוער. אין ספק שזה המקום הכי נכון להקים בית חב''ד בדלהי. בכניסה זרוקים בערימה עשרות תיקים של מטיילים ישראלים, מאחורי הערימה שולחן גדול וארונות ספרי לימוד. על כיסאות מסביב ישנים מטיילים עייפים (כן,בישיבה..) ובקומה השנייה המסעדה. כמה שולחנות פשוטים וכיסאות פלסטיק, הזמנה בדלפק וזמן המתנה ארוך כנהוג בהודו אבל אוכל בטעם גן עדן! והרגשה ביתית חמימה, שם פוגשים את כל מי שפגשת ותפגוש בדרך, מתכננים את המשך הטיול ושומעים סיפורים מדהימים!

בבית חב''ד פגשנו את משה גולדשטיין מחברת "כושר אינדיה" שהוציא לנו מהמטבח את המנות בכלים יפים ובמהירות יחסית. וגם דאג לנו לנהג טוב למחר.

כשסיימנו לאכול כבר היה מאוחר וחשוך בחוץ. יצאנו מבית חב''ד וניסינו לחפש מונית אבל המיין באזאר היה עוד יותר עמוס ורועש מבצהריים ומלא בריקשות. התקדמנו אל הכביש הראשי, אולי שם נמצא מונית. אבל המוניות בהודו לא מסומנות. זה יכול להיות כל רכב. לא ידענו את מי לעצור ואיך נדע שזה לא נוכל. חיפשנו מכוניות שכתוב עליהן אובר או אולה (אפליקציות שלא עבדו לנו באותו זמן אבל הכי יעילות בהודו) ולא מצאנו. המשכנו להתקדם על הכביש הראשי והסואן, חוצים כבישים שמעולם לא האמנו שנצליח לחצות. מוניות שהצלחנו לעצור דרשו 1000 רופי ויותר או שלא הבינו לאן אנחנו רוצים לנסוע. כבר התחלנו להתייאש כשאמא וילד הודים עצרו אותנו ואמרו לנו לא לנסות לחפש מונית באזור הזה. כולם שם נוכלים. עייפים ומיואשים חצינו עוד כביש ולבסוף מצאנו! עלינו למונית חשדנים, הנהג לא הבין מילה אנגלית ורצינו להיות בטוחים שהוא לוקח אותנו למלון אז הפעלנו וויז, הוא הראה לכיוון אחד הנהג נסע לצד השני ולא עזר שום ניסיון לוויכוח. הנהג עמד על שלו אז נכנענו. מה שיהיה יהיה. מסתבר שהוויז בהודו לא יעיל והנהגים המקומיים מכירים טוב יותר את הדרכים ובשעה טובה הגענו אל המלון! שוב בידוק בטחוני נרחב וסופסוף אנחנו בחדר ואפשר להירגע.

יום חמישי 6.9.18 טיול בדלהי

את הנהג לטיול בדלהי הזמנו לשעה 10 וחצי, התעוררנו בשמחה בשעה תשע ורצנו לבריכה, לא הספקנו ליהנות ממנה יותר מידי והגיע פקיד מהקבלה למסור שהנהג שלנו הקדים בחצי שעה וכבר מחכה בחוץ. התארגנו בזריזות ויצאנו לטיול. האתר הראשון : "שער הודו" - (INDIA GAET). מיד כשירדנו מהוואן וניסינו להתקרב לשער קרה מה שצפינו מראש שיקרה, רק לא תיארנו לעצמינו כמה זה ילחיץ אותנו בזמן אמת... המוני הודים התנפלו על הילדים שלנו (ועלינו..) ורצו לצלם ולהצטלם איתם, הם לא ביקשו, הם "חטפו" את הילדים ונצמדו אלינו. ההודים מתלהבים מאד למראה אדם לבן, במיוחד אם מדובר בילדים, במיוחד בלונדינים... בקושי הצלחנו להצטלם עם השער ונאלצנו לרוץ בחזרה לרכב. 

כיוון שהביקור בשער הודו התקצר משמעותית לקח אותנו הנהג  לאתר שלא היה ברשימת האתרים שלנו, קברי הומאיון. 

מדובר במתחם בניינים מרשים בהם קבורים קיסרי הומאיון. הכניסה למתחם, כמו באתרים רבים בהודו עולה 600 רופי לתייר ו60 רופי לתושב... בניגוד למקומות אחרים בהודו המקום היה יחסית שומם ואת מעט האנשים שרצו להצטלם עם יעל למדנו לדחות. טיילנו בגנים המטופחים והחוויה העיקרית הייתה האכלת סנאים בצל העצים. טיילנו גם בתוך המבנה ובמרפסות אבל החום הכבד של צהריי היום בדלהי גרם לנו לחזור אחרי שעה לוואן הממוזג.

התחנות הבאות בטיול היו השוק צ'אנדי צו'ק והמבצר האדום שסמוכים אחד לשני. הגענו לשוק ושם הסביר לנו הנהג שבגלל הצפיפות הוא יחנה במקום ונהג ריקשה שהוא סידר לנו ייקח אותנו לסיור בצ'אנדי צ'וק ולמבצר האדום. היה חם מאד, עלינו על ריקשת האופניים ואת כל "אווירת הודו" שחיפשתי ולא מצאתי במיין באזאר קיבלתי פה. הצפיפות, הצפירות, החיות, הצבעוניות. כל מה שרצינו לחוות בהודו.הכי עניין אותי כיצד יגיבו הילדים למקום הזה. לשמחתי הם נהנו לא פחות מאיתנו, ישבו מרותקים לכל הדברים החדשים ולא נלחצו מהצפיפות והרעש. יעל התעייפה מעומס המראות והחום והצליחה להירדם  למרות חוסר הנוחות והרעש. הסיור בשוק היה חוויה מדהימה! נהנינו מכל רגע וגם חווינו את התרבות ההודית על צדדיה היפים והפחות...

הילדים ישבו בספסל האחורי של הריקשה ובצפיפות של השוק, למרות שנסענו יכל כל אחד לצבוט אותם בלחי, לנשק או לצלם. (ההודים מאמינים שילדים הם טהורים ואם הם יגעו בילד יהיה להם מזל טוב, וכשמדובר בילדים לבנים קשה להם להתאפק...)

מיד לימדנו את הילדים שעליהם  לומר NO  לכל אחד שמתקרב לגעת בהם וזה עבד טוב. עד שבפעם אחת בעלי שם לב לפני יהונתן שמישהו ניגש לגעת בו ואמר לו בעצמו " Dnot touch'' גם הנהג שלנו מיד התערב והזהיר אותו שלא יתקרב, למרבה הצער אותו אדם היה שיכור ומסומם ונפגע עד עמקי נשמתו. באותו רגע הוא עקף אותנו עם הריקשה שלו, חסם את הדרך וסיפר לכולם כמה פגענו בו, התפתחה מריבה בינו לבין נהג הריקשה שלנו, לא הבנו  כ''כ במה מדובר והמשכנו הלאה, לאחר דקות ארוכות של סיור שוב נתקלנו בו, הוא עדיין היה פגוע מאד וסיפר גם לאנשים שם כמה פגענו בו, המריבה בינו לבין נהג הריקשה שלנו התפתחה כמעט עד מכות, ומיד התאספו עשרות אנשים והפרידו בינם. הם הבטיחו לנהג שלנו שהם יטפלו בו, אבל לא לידינו.. ובאו להתנצל לפנינו על מה שחווינו. החוויה המוזרה הזאת דווקא גרמה לנו להרגיש מוגנים כתיירים בהודו ולחבב אותם.

מהשוק נסענו לבית חב''ד, בודי הנהג שלנו היה נחמד מאד, ידע אנגלית טוב ובינו לבין יהונתן נוצר קשר מיוחד של פרצופים וצחקוקים דרך המראה...

ירדנו במיין באזאר וביקשנו מהנהג לחזור לאסוף אותנו, כדי שלא נסתבך בחיפוש מונית כמו אתמול. 

האוכל היה טעים כרגיל והיה כיף לפגוש את המטיילים האחרים. כשסיימנו התקשרנו לבודי הנהג. הוא הגיע מיד והחזיר אותנו למלון.  אחרי שהשכבנו את הילדים ארזנו בזריזות לקראת הטיסה לדרמסאלה לפנות בוקר. 

כל התמונות והסיפורים מהטיול באינסטגרם שלנו 

Screenshot-2018-10-09-20.43.46

בואו לעקוב אחרינו!

Booking.com

רוצים להתעדכן בהמשך הטיול שלנו?

איך מתכננים טיול?

יעניין אותך גם:

שינוי גודל גופנים