לטייל זה לחיות - שבוע 83

תקועים בגבול ניקרגואה קוסטה ריקה

205 ש"ח מתנה מחכים לכם כאן!

הבית באומטפה ניקרגואה

הבית בסנטה הלנה קוסטה ריקה

עלינו- משפחה חרדית מטיילת 

כל פרקי המסע

למעקב אחרי הטיולים בזמן אמת בווצאפ

למעקב אחרי הטיולים בזמן אמת באינסטגרם

הרשמו כמנוי לערוץ היוטיוב שלנו!

תרומה להחזקת האתר

 בפרק הקודם

 

11-12.4.2021

בראשון בבוקר, כמו בכל יום בשבועות האחרונים אנחנו קמים ב5 וחצי בבוקר. המזוודות ארוזות כבר מהלילה וגם האוכל לכל היום מוכן מראש. נשאר לנו להתלבש, להתפלל, להוריד את הכביסה הרטובה מהחבל ולצאת לדרך.

ב7 וחצי אנחנו כבר בדרכינו למעבורת שתוציא אותנו מהאי היפיפה אומטפה לעיר ריבס ומשם נגיע תוך כמה שעות לקוסטה ריקה!

Booking.com

הזמנו מקום במעבורת לשעה תשע בבוקר אבל היא מאחרת ויוצאת רק ב9 וחצי… לא נורא, עדיין היום ארוך ואין לנו יותר מידי שעות נסיעה.

ההפלגה במעבורת אורכת 70 דקות, הילדים מעבירים את הזמן בטיולים בין שלושת הקומות של המעבורת, ליטוף כלבי מחמד של זרים ומשחקים שונים. 

מריבס אנחנו נוסעים לסן חואן דל סור, שם השאירו לנו שליחי חב"ד שבאו לפסח – בשר כשר! הנסיעה הזאת מאריכה לנו את הדרך לגבול ביותר משעה. אבל במונטה ורדה – היעד הראשון שלנו בקוסטה ריקה אין בשר כשר ומה נאכל כמה ימים? ועדיין… יש יום ארוך ומעט שעות נסיעה…

אנחנו מתחילים בנסיעה לכיוון הגבול והרכב משמיע קולות, הצצה קצרה למנוע וישראל מבין שחסר בו בורג. אסור להזניח את הרכב אז מיד מחפשים מוסך… עוד עיכוב של כעשרים דקות ובעל ה"מוסך" (סתם אחד שמבין ומקבל רכבים בחצר הבית שלו) אומר לנו שלאחיו יש מוסך טוב ממש מעבר לגבול אז שנעבור לקוסטה ריקה ואז נטפל ברכב.

סופסוף מגיעים לגבול בחשש, טראומה קלה אחרי הכניסה הקשה לניקרגואה אנחנו מקווים שהיציאה ממנה תהיה קלה… מהכניסה לקוסטה ריקה אנחנו פחות חוששים, הרי זאת מדינה מתורבתת ולא עולם שלישי…ואפילו לא צריך בדיקות קורונה בשביל להיכנס. מה כבר יכול להשתבש?

הפקידה הראשונה שמקבלת אותנו במשרדי ההגירה ביציאה מניקרגואה דווקא נחמדה ממש והאופטימיות חוזרת אלינו, גם הפקיד הבא נראה נחמד ומקצועי, ואז פקידה אחרת מבקשת מאיתנו להוציא את כ-ל תכולת הרכב ולהעביר בשיקוף! אפילו בכניסה לניקרגואה, שם הפקידים היו מרושעים ממש, התפשרו איתנו על 3 מזוודות אקראיות ולא על הכל! 

בשלב הזה אנחנו עדיין רגועים, אז עוד עיכוב.. הרי כל מעבר גבול הוא תהליך שנמשך לפחות שעתיים ובדיוק בשביל זה יצאנו מוקדם. אלא שאחרי שהוצאנו את הכל והעברנו בשיקוף וגם אצל המשטרה פתאום 2 פקידים ממהרים אותנו להכניס הכל לרכב ולעבור מיד למשרדי ההגירה של הכניסה לקוסטה ריקה. הם אומרים שהגבול נסגר עוד 10 דקות!!!

ישראל אורז תוך פחות מדקה את כל הרכב והילדים והעובדים עומדים המומים מהמהירות בה הוא מרכיב את הפאזל המסובך של מזוודות, ארגזים. תיקים ושקיות לתוך הבגאז' שלנו.

שלוש שניות אחכ אנחנו כבר בכניסה לקוסטה ריקה, בכניסה הסגורה!! 

שלושה רכבים לפנינו וישראל יורד לבדוק למה הם עומדים ולא נוסעים ומקבל את התשובה שהגבול נסגר כבר ב2! לא, זה לא רשום בשום מקום, וזה חד פעמי לכבוד חג קוסטריקני שחל היום. וגם לבעלי אזרחות ותושבות קוסטריקנית (כמו האנשים בשלושת המכוניות שמחכות איתנו) אין אפשרות לעבור ברגע שהגבול נסגר. ולא, אין מה לעשות, אין שום אפשרות להיכנס לקוסטה ריקה ואחרי שהחתמנו יציאה מניקרגואה, גם אם זה היה לפני רגע. אי אפשר עכשיו לחזור אליה. מה שאומר שהשעה 2 ועשרים בצהריים ואנחנו צריכים להישאר בכמה מטרים שבין היציאה מניקרגואה לכניסה לקוסטה ריקה עד 6 בבוקר! בלי אוכל! בלי מים! בלי שירותים! אין שום חנות או קיוסק בשטח הזה, למעשה מלבד בּוּדְקוֹת עלובות של השוטרים מ2 הצדדים אין כלום.

הטלפון הראשון הוא אל הרב גרמון, האדם הכי מקושר שאנחנו מכירים בכל אמריקה הלטינית. הוא מבטיח שיעשה כל השתדלות אבל מזהיר אותנו מראש שהסיכויים קלושים. לכן אני משתפת את קהילת העוקבים הגדולה באינסטגרם ובווצאפ במצבינו בתקווה שלפחות יוכלו למצוא מישהו שיביא אלינו אוכל ושתיה.

אנחנו מקבלים אלפי הודעות תמיכה ועידוד ומספרי טלפון שונים של שגריר ישראל בקוסטה ריקה שמתקשר אלי מיד אחרי ששלחתי לו הודעת ווצאפ אבל גם לו אין איך לעזור, ושל ארגון הצלב האדום שעונה רק יומיים אח"כ… ועד טלפונים של שליחי חב"ד ורבנים שלא עונים או לא באזור… 

מיד ברגע שהבנו שאנחנו נשארים ללילה בגבול, עוד לפני שעיכלנו, רותי אומרת "עכשיו תמצאי 3 דברים טובים במצב" לי היה קשה לחשוב על זה עדיין,(חוץ מזה שאיזה נחת שהחינוך שלי עובד 🙂 ) אבל היא מיד יצרה אותם, דבר ראשון היא הוציאה את הקורקינט, זה דבר טוב מאד… יש לה 16 שעות לנסוע על כביש רחב ללא סכנת מכוניות… 

בינתיים הוצאנו את הכביסה שהורדנו בבוקר, עדיין לחה, מתחנו את החבלים של הערסל של רותי ותלינו כביסה. והנה המשהו טוב השני שלה… חוויה כזאת של לתלות כביסה בגבול!

והדבר הטוב השלישי הוא שיהיה לה לרשימת המקומות בהם היא ישנה בעולם – שום מקום. אנחנו הרי בשטח שלא שייך לשום מדינה 🙂

אחרי ניסיונות ריכוך שלא עבדו על השוטרים מ2 הצדדים, בכל זאת יש פה ילדים קטנים ותינוקת. וחם מאד! ואין אפילו מים! אנחנו בודקים את המלאי שלנו, במצטבר יש לנו ליטר מים ולחמניות לארוחת ערב.

השוטרים הקוסטריקנים ניגשים אלינו אחרי התייעצות ארוכה ביניהם ומודיעים לנו שהם מאפשרים לנו לעבור את המחסום הראשון ולהגיע עד משרדי ההגירה (500 מטר קדימה) ולהשתמש שם בשירותים הציבוריים  ולמלא משם בברזים של השירותים מים לשתיה (!!)  אבל רק עד הערב. 

אנחנו רצים קדימה לראות אולי יש במשרדי ההגירה מזגן, אולי WIFI, אולי יש איפה לקנות שתיה או אוכל. אבל כלום. משרדי ההגירה סגורים. רק השירותים פתוחים (ומסריחים) ואין בשומקום מזגן או WIFI וחבילת הגלישה שלי נגמרה!!! (לישראל כבר שבועיים אין סים והוא גולש על נקודת גישה ממני)

לקראת ערב אנחנו לוקחים בגדי החלפה (אלו שהספיקו בינתיים להתיבש על החבל, אין לנו כח לפרוק מזוודות…) ומגבת של שני (נס שאני מקפידה שלתינוקת תמיד תהיה מגבת ושמיכה פרטית) והולכים להתקלח בכיורים של השירותים הציבוריים! אנחנו סוגרים את הדלת הראשית למרות שאין איש באזור ולמרות שזה סוגר את משב האוויר היחיד בחדר החם והלח. הראשונה היא שני, היא רגילה להתקלח בכיורים ובמים קרים והיא מאושרת פשוט להוריד מעצמה את הזיעה והאבק מהיום הזה…

אח"כ אחד אחד מכניס את הראש לכיור וחופף, וכמה שאנחנו מצליחים שוטפים איבר איבר, כמה שאפשר להרטיב באוויר בלי להרטיב את החדר והבגדים…

אנחנו מחליפים לבגדים נקיים ורוצים לצאת חזרה לכיוון הרכב הממוזג, לפני שנזיע שוב.. אבל הדלת נעולה!! אי אפשר בשום אופן לפתוח. מסתבר שלא סתם הדלת הייתה פתוחה לרווחה ומוחזקת עם אבן. הידית שבורה ואחרי שסוגרים את הדלת אי אפשר לפתוח אותה!

רק חלונות צרים וגבוהים יש בחדר השירותים, רותי האמיצה והרזה מציעה שישראל ירים אותה ויוציא אותה מהחלון והיא תנסה לפתוח לנו מבחוץ או תזעיק עזרה.

היא משתחלת החוצה בשמחה. זאת עוד חוויה מצחיקה לאוסף… וגם מבחוץ אי אפשר לפתוח את הדלת. 

היא רצה לחפש עזרה ואני נלחצת. כבר חושך בחוץ ומי יודע מי מסתובב שם על הגבול! אבל אחרי רגע היא חוזרת עם המנקה שפותחת לנו מדלת אחורית ומוציאה אותנו.

למרות שהשעה רק שמונה בערב כולנו נכנסים לרכב ומנסים לישון. אין אינטרנט ואין שום דבר אחר לעשות…

אחרי פחות מארבע שעות של נים לא נים ישראל ואני קמים ב12 בלילה ליום חדש. אין סיכוי להצליח להירדם שוב אז יוצאים לחפש ווי פיי. 

הנקודה החמה בטלפון של השוטר הניקרגואי פתוחה ללא סיסמה והוא לא מבין למה אנחנו מתקרצצים דווקא סביבו…

הילדים מתעוררים בשתיים בלילה ואני מתחילה לחשוב על הרגע בו הם יהיו רעבים כבר לפני שיעלה הבוקר ולא יהיה לי שום דבר לתת להם. כבר אין תקווה שמישהו יביא לנו אוכל או שתיה כי אמצע הלילה באזורינו וגם אם נשיג מישהו שנמצא באזור, הוא בטוח ישן ועד שיקום כבר נצא משם בעז"ה ונסתדר…

ישראל מאוכזב מזה שקהל כ"כ גדול לא הצליח לדאוג שלפחות יביאו לנו מים ואוכל. והוא וגם אמא שלי, אומרים שבגלל שאני מדברת על המצב שלנו כמו על עוד חוויה בטיול, אנשים בטוחים שאנחנו בסדר, שבטוח נהיה בסדר ולכן אף אחד לא באמת מנסה לעזור. גם מהתגובות של הקהל זה היה רוח הדברים… "אתם חזקים, בטוח תסתדרו, אתם תמיד מסתדרים" 

וזה ככה, אנחנו מסתדרים, כי אין אופציה אחרת. ואנחנו מקבלים את הדברים כחוויה ובהומור כי זאת הדרך הכי טובה, נכונה וקלה בה אפשר לעבור סיטואציות מורכבות… זה לא אומר שהמצב שלנו קל וטוב ולא נשמח לפעמים לעזרה… 

בשלוש לפנות בוקר ישראל ורותי חוזרים לישון, עכשיו כשהם לבד ברכב הם יכולים להתרווח ולישון טוב יותר. חשוב שהם ישנו טוב ויוכלו לתפקד בהמשך היום. אז אני שומרת על יהונתן יעל ושני ומסתובבת איתם הלוך ושוב במטרים בהם אנחנו כלואים…

 

בשש בבוקר הגבול נפתח וישראל ורותי מתעוררים, אנחנו נכנסים מיד למשרדי ההגירה עם המסמכים שהכנו מראש, הצהרת בריאות וביטוח בריאות שמכסה אשפוז קורונה ובידוד.

הפעם ב"ה מוותרים לנו לחלוטין על שיקוף מזוודות ורק במשרד הרישוי פקידה לא כ"כ חדה טועה אינספור פעמים בטופס וגורמת לכך שגם הפעם מעבר הגבול יארך שעתיים ולא 15 דקות…

מיד כשעוברים את הגבול רותי מבקשת שכל אחד יאמר שלושה דברים טובים ושלושה דברים רעים על הלילה שהיה. לא הופתענו, שלמרות שזה היה לילה לא קל בכלל, היו לנו רק דברים טובים לומר, ולא דברים רעים. ככה זה בחיים, אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב. הם תמיד שלובים יחד, והטוב תמיד גובר כשיודעים לראות אותו ולצמוח מהסיטואציה ולהתייחס אליה נכון. 

החוויה הזאת בסופו של דבר תיזכר אצלנו כחוויה. לא כטראומה, לא כקושי. 

כעוד אתגר שצלחנו על הצד הטוב ביותר, בלי לצעוק, בלי להתעצבן, אפילו הילדים לא התלוננו ולא רבו.

ועם המון הומור ובדיחות פרטיות חדשות לאוסף שלנו 🙂

 

 

חצי שעה נסיעה ללא חנויות או קיוסקים ואנחנו מגיעים אל המוסך, נכון שעברנו לילה מאתגר ומתיש, ולא שתינו או אכלנו מלאאא שעות, אבל חייבים לטפל ברכב.  

אחרי חצי שעה ישראל  מוצא מקרר קטן, מים אין לקנות שם, אבל  מיץ תפוזים באריזת קרטון פצפונת ויקרה להחריד יש. וכולנו מרווים סופסוף את צימאונינו. 

הטיפול ברכב הסתיים בהצלחה ויש לנו רק עוד שעה נסיעה עד הסופר הקרוב. אנחנו נוסעים לפרייס מארט. סופרמרקט ענקי בסגנון קוסטקו של ארה"ב בו מוכרים הכל בסיטונאות ויש  הרבה מוצרים אמריקאיים עם כשרות.

דבר ראשון פותחים חבילה שוקולד ומכניסים משהו לפה ואז עושים קניה של ירקות ודגים לשהות שלנו במונטה ורדה – קוסטה ריקה. 

כשמתיישבים סופסוף ברכב פותחים את חבילת העוגיות – האוכל המשביע הכשר היחידי שיש כאן וב11 בבוקר אוכלים בפעם הראשונה.

Booking.com

המשך יבוא… השבוע אעלה ללייב באינסטגרם עם הסיפור על כל מה שקרה בגבול ואענה על השאלות שלכם.

פרטים על תאריך ושעת הלייב יעודכנו בסטורי באינסטגרם.

בואו לטייל איתנו בזמן אמת!

אודות חו''ל כשר

אודות חו''ל כשר

Booking.com

בואו לטייל איתנו בזמן אמת!

Booking.com

בואו לטייל איתנו בזמן אמת!

Booking.com