לטייל זה לחיות - שבוע 75
אנטיגואה גואטמלה
11-19.2.21
אנחנו נפרדים מסן פדרו בצער, דרך הכביש המפותל והמפחיד שממנו הגענו לכיוון אנטיגואה, אבל קודם עצירה באחד המקומות שהכי מרתקים אותנו במסעות שלנו, השוק הענק בציציקסטננגו.
השוק פעיל רק בימי ראשון וחמישי והוא מהגדולים ביותר, יש אומרים אפילו הגדול ביותר בכל סנטרל אמריקה.
השוק הוא המקום בו אפשר ללמוד מקרוב על התרבות המקומית ועל האנשים.. דרך האוכל שלהם, הכסף שלהם והיצע המוצרים…. כמו בסן פדרו גם השוק הזה צבעוני ואוטנטי מאד! אמנם בתקופות רגילות מגיעים אליו הרבה תיירים אבל עכשיו בקורונה כשזרם המבקרים פסק אנחנו הזרים היחידים בשוק והרוכלים עטים עלינו כמוצאים שלל רב, רודפים אחרינו סמטאות ארוכות בשוק ומשכנעים אותנו לקנות.
אנחנו צרכנים נבונים, תמיד היינו. אבל הנוודות מכריחה אותנו להתמיד עוד יותר. אין מקום לשום פריט מיותר במזוודות שלנו ואי אפשר לשכנע אותנו לקנות. אנחנו קונים רק מה שצריך – ירקות, מיץ תפוזים וכובעי שמש.
חיפוש בית בתקציב שלנו באזור אנטיגואה הביא אותנו לבית נחמד ליד אנטיגואה, רק כשהגענו שמתי לב שעברנו מסן פדרו אחד לשני… מסן פדרו לה לגונה לסן פדרו לאס הוארטס. הבית חדש ויפה בשכונה שמורה אבל בנוי בסגנון גואטמלי, חצר מרכזית שממנה הכניסה לכל חדר בנפרד, בלי מסדרון מקורה שמקשר בין חדרי הבית.
אנחנו פורקים ומסדרים הכל ומאחסנים את כל כלי החרסינה שעל השולחן בארון גבוה כי מילא אי אפשר להכשיר ולהשתמש בהם, אז לא כדאי שיישברו חלילה. כשהכל מסודר אנחנו יוצאים כרגיל, לתחנה הראשונה בכל מקום- בית חב"ד.
בית חב"ד באנטיגואה ממוקם במבנה מדהים ועתיק בן 400 שנים, שהיה שייך ליהודים גם קודם. את המקום מנהלים חיים ודריה, זוג בעלי תשובה מבוגרים וחביבים יחד עם רוזי, בחורה צעירה שהגיעה לטייל ולעזור…
בית חב"ד באנטיגואה שקט עוד יותר מבית חב"ד סן פדרו בתקופה הזאת של הקורונה כשהמטיילים בקושי חזרו לגואטמלה והמראה והקולות של ילדים בבית חב"ד השומם כל כך הלהיב את דריה ורוזי שהם התחננו שנישאר לשבת. הבית שלנו מרוחק מבית חב"ד 15 דקות נסיעה אבל 40 דקות הליכה בדרך לא כ"כ סימפטית ובלי עירוב בשביל העגלה לשני זאת לא באמת אופציה לבוא לסעודות.
במבנה הגדול של בית חב"ד יש גם חדרי אירוח מרווחים למשפחות וחדרי הוסטל מרובי מיטות לצעירים. המחירים לא זולים בכלל ביחס לדירה המרווחת שלנו אבל היא כל כך מתחננת אז אנחנו לוקחים חדר לשבת.
בינתיים יעלי מספרת לדריה שהיום זהו יום ההולדת שלה והיא מיד לוקחת את כל הילדים ואת רוזי למטבח להכין עוגת יומולדת!
ביום שישי אנחנו מתארגנים בבית ומגיעים לבית חב"ד ממש לקראת הדלקת נרות. החדר שלנו הוא כמו דירה גדולה ועתיקה, בקומה הראשונה מטבח בו דריה הכינה לנו בסיר חשמלי טשולנט שיהיה לילדים עד הסעודה ולשבת בבוקר… וספה ליהונתן, בקומה השנייה 2 מיטות ענקיות ושירותים ואמבטיה! לא מקלחת!
הספקנו כמה תמונות בחצר המדהימה שדריה וחיים מטפחים עם צמחיה מיוחדת לפני הדלקת נרות….
היתה שבת מקסימה עם עוד כמה מטיילים ומשפחה נודדת שבדיוק נחתה בגואטמלה מספרד, ועם חלות מיוחדות בטעמים, אחת מהן עם חלפיניו, חריפה ממש! במוצ"ש מיד אחרי ההבדלה המוזיקלית המסורתית בבתי חב"ד של מרכז אמריקה אנחנו מקלחים את הילדים וחוזרים הביתה לא לפני שדריה מוציאה ממנו הבטחה לחזור שוב.
את יום ראשון אנחנו מעבירים בעיקר בבית בחצר הנחמדה שלנו אבל לקראת ערב אנחנו יוצאים לשוק יום ראשון באנטיגואה, אנחנו מגיעים כבר בסגירה כשכל בעלי הדוכנים מעמיסים וסוגרים אבל בכל זאת הספקנו לקנות נעליים ליעל.
אחד הטיולים המומלצים בסביבת אנטיגואה הוא כפר ההוביטים, הוביטננגו. אנחנו נוסעים לשם ברכב שלנו לפי הכתובת שקיבלנו בבית חב"ד. פניה קטנה לא נכונה שלקחנו בדרך הביאה אותנו לעוד מקום יפיפה ליד כפר ההוביטים – לאלטימרה.
תצפית יפיפייה עם המון אובייקטים להצטלם איתם על רקע הנוף הפנורמי והר הגעש הפעיל. המקום כולל ירידה ועליה בהמוןן מדרגות תלולות אבל הן שוות את התמונות והאווירה במקום…
מאלטימרה אנחנו עולים עם הרכב לכיוון ההוביטננגו, כשאני אומרת עולים אני מתכוונת לעליה תלולה מאד, כמעט כמו קיר, על כביש עפר של אבנים מתגלגלות. הרכב הכבד שלנו מתקשה לעלות ואנחנו מתדרדרים אחורה. באיזשהו שלב בניסיון להסתובב הרכב נתקע על גלגל אחד ויש חשש שיתהפך! אנחנו בורחים כולנו מהרכב וישראל לבד מייצב אותו וחונה. את שאר הדרך הארוכה מאד אנחנו עולים ברגל. חם ותלול אבל הנוף המדהים והידיעה שלמעלה מחכה מקום באמת יפה מאד ממריצים אותנו להמשיך.
הכניסה לכפר ההוביטים עולה 50 קצאל לאדם, כשאנחנו משלמים שני יושבת על הדלפק ומשחקת לפקידה בעכבר.. ישראל אומר לפקידה בצחוק שאולי שני תצליח לסדר לנו הנחה… היא נהנית מהרעיון ועושה לנו הנחה. גם בתוך הכפר ממשיכים לעלות ולעלות. בנקודה הראשונה שיש אנחנו מתיישבים ומזמינים מיץ תפוזים קר להתרענן מהדרך. אח"כ קל יותר להמשיך לטפס…
בפסגה המון פינות חמד יפיפיות בהן מוגשות ארוחות גורמה לזוגות רומנטיים וגם בנג'י שקפיצה אחת לכל מבקר כלולה במחיר הכניסה. אני כמובן לא מעיזה אבל ישראל ורותי קופצים ונהנים.
באחת השיחות עם רוזי ואליישיב, חברים שפגשנו בבית חב"ד אנטיגואה עלה שהדבר שרוזי הכי מתגעגעת אליו זה מנגל טוב ואליישיב בכלל נווד בתקציב נמוך כ"כ שחי על ארוחה אחת ביום וישמח לכל הזמנה לארוחה… אז הזמנו אותם לערב בשרים על האש משובח! אליישיב עזר לישראל ורותי בהכנות ויצא ערב בלתי נשכח גם בטעמים וגם באווירה!
הטרק לאקטננגו הוא אחד הטרקים היפים, אם לא היפה ביותר שיש במרכז אמריקה. הוא אורך יום וחצי ורמת הקושי שלו קשה אפילו ליוצאי צבא. למרות שדריה שכנעה אותנו שגם יהונתן יוכל לעשות את המסלול אם ניקח סוס הקשבנו למטיילים צעירים וחזקים שחזרו וסיפרו כמה קשה היה להם והחלטנו שרק ישראל לבד יעשה את הטרק הזה. רותי, עוד לא בת 12 רזה ולא ממש בכושר התעקשה גם היא להצטרף לטרק הזה עד שישראל נכנע ולקח אותה.
האקטננגו הוא הר בגובה 4000 מטר שממנו ניתן לצפות על הר געש הפעיל מאד – הפואגו.
הטרק כולל טיפוס ארוך תלול מאד ומייגע על אבנים קטנות שמדרדרות עם כל פסיעה. הטיפוס מתחיל בשעות הבוקר החמות עד השקיעה מגיעים למחנה בגובה 3500 מטר שם כבר קר מאד מאד, המדרכים מקימים אוהלים ומדליקים מדורה ויושבים סביב המדורה להתחמם ולצפות בהתפרצויות של הפואגו.
את 500 המטר האחרונים והקשים ביותר מטפסים בקור המקפיא בלי להרגיש את האיברים ב4 לפנות בוקר כדי לצפות בזריחה היפיפייה מהפסגה.
את כל הדרך צריך לעשות עם 6 ליטר מים לאדם, שקי שינה ואוכל על הגב או ששוכרים סוס או פורטר (סבל) לעזרה.
ישראל הזמין את הטיול בבית חב"ד, שם דואגים למדריכים, לציוד ולהסעה עד הכפר ממנו מתחיל הטרק.
היציאה הרגילה היא ב7 בבוקר אבל הוא ארגן קבוצה שהחליטה לצאת קצת יותר מאוחר. הם ויתרו על סוס שיעזור להם בטיפוס אבל שכרו פורטר אחד שיעזור לסחוב את המים, את שאר הציוד ישראל סחב בעצמו.
הטיפוס היה קשה מאד בדיוק כמו שסיפרו המטיילים שחזרו וישראל ממש סחב את רותי בחלקים מהדרך. מזל שהוא בכושר מעולה! אחה"צ הם הגיעו למחנה וצפו בשקיעה המדהימה מעל העננים, מזג האוויר נהיה קפוא כך שאי אפשר לזוז מהמדורה אלא לתוך השק"ש באוהל.
לקבוצות שלא שומרות כשרות המדריכים מבשלים ארוחת ערב חמה על המדורה, אבל שומרי כשרות צריכים להצטייד בעצמם עם אוכל. אני שלחתי איתם ערימת שניצלים וערימת קציצות טונה. אליישיב שעשה איתם את המסלול הביא סיר קטן ונודלס. יחד הם הכינו לעצמם תבשיל של נודלס ועוף מחמם ומנחם ואחרי שצפו במספיק התפרצויות של הפואגו הם נכנסו לנסות לישון באוהל, לא באמת אפשר לישון כשההר ממול מתפוצץ ברעש אדיר כל כמה דקות והגוף מלא אבק דרכים אבל הגוף חייב לנוח מהמאמץ האדיר של הטיפוס הקשה.
ב4 לפנות בוקר כשהמדריכים מכוונים להם פנסים לפרצוף קשה מאד לצאת מהשק"ש החם לקור המקפיא בחוץ ולטיפוס על צוק לא הגיוני! רותי בוכה שהיא לא מרגישה את הרגליים בכלל וישראל מסביר לה שכולם ככה (למרות שכבות על שכבות של בגדים חמים) ועוזר לה לטפס.
למעלה הם רואים את המראה הכי מדהים שאפשר לראות על כדור הארץ! הפסגה שטוחה לחלוטין, החול השחור מכוסה בטל לבן וקפוא נראה כמו אדמת ירח וכל מה שאפשר לראות מסביב הוא שכבות על שכבות של עננים לבנים ופסגת הר געש מציצה ומתפוצצת. ישראל נישען על מקל הטיפוס שלו ומרגיש כמו משה רבינו וניל ארמסטרונג ביחד 🙂 היה שווה כל רגע של סבל בדרך להרגשה המרוממת והנוף המדהים הזה!
הירידה לא קלה יותר, הדרך התלולה והחלקלקה דופקת את הברכיים שמנסות לבלום את ההחלקה, הקור המקפיא הופך לחום אימים והגוף משוגע מהפרשי הגבהים וחוסר שינה…
בינתיים בבית נשארתי עם שלושת הקטנים ליום וחצי בהם אני צריכה להעסיק אותם וגם לארוז הכל כי כשישראל ורותי חוזרים אנחנו צריכים לפנות הדירה ולהמשיך הלאה…
כמובן שרצינו להאריך את השהות כדי שהם יוכלו לנוח כשהם חוזרים אבל הדירה כבר נתפסה וכך עול האריזה נשאר עלי לבד…
בבוקר אחרי שישראל ורותי יוצאים אני מכינה בצק לאוזני המן ונותנת לילדים להכין בעצמם… תעסוקה נהדרת ומתוקה.. והם נהנים מאד!
אח"כ הם משחקים בחצר בזמן שאני מכינה הרבה אוכל שיהיה ליומיים קדימה עד שישראל ורותי יתאוששו מהטרק. מכבסת ואורזת מה שאפשר לארוז מראש.
בלילה קשה להיות לבד, במיוחד בבית כזה שכל חדר בו הוא יחידה נפרדת ואין מסדרון מקורה או דלת ראשית… אני עולה ללייב ספונטני באינסטגרם כדי לא להרגיש כ"כ בודדה ומעבירה את הזמן בעבודה עד שמתעייפת מספיק כדי ללכת לישון.
ב1 בצהריים כשהכל ארוז ארוז ואנחנו מוכנים לתזוזה ישראל ורותי חוזרים מאובקים ומטונפים ועייפים עד כמעט עילפון, הדבר היחיד שהם רוצים הוא מקלחת והופס!! בדיוק עכשיו הפסקת מים!!! כשהם עייפים ומלוכלכים אנחנו יוצאים לדרך של יותר משעה נסיעה ליעד הבא, עם העייפות הזאת כל דקה נדמית כנצח, ואחרי 20 דקות נסיעה אנחנו מקבלים הודעה מבעלת הדירה "שדדתם אותי"!! המומים אנחנו מנסים לברר במה מדובר, מסתבר שהעוזרת בבית ולא רואה את הכלים בהם היה ערוך השולחן והחליטה ששדדנו אותם!! אנחנו מסבירים לה שכדי שלא יהרסו חלילה אחסנו אותם בארון גבוה ושהעוזרת תחפש ותמצא, אבל היא מתעקשת ששדדנו אותה ושנחזור מיד! אנחנו חוזרים חזרה, עוד 20 דקות נסיעה וכשאנחנו מגיעים לבית העוזרת יוצאת ומתנצלת שהיא כבר מצאה את הכלים!!! העיקר נסענו 40 דקות מיותרות בכזה יום קשוח!!! גם בהמשך הדרך טעות בכתובת מוסיפה לנו 30 דקות נסיעה נוספות עד שלבסוף שבורים ורצוצים אנחנו מגיעים לדירת האיירבנב שלנו בגואטמלה סיטי!
אודות חו''ל כשר
אודות חו''ל כשר
