תפריט
תפריט
20.11-3.12.22
יצאנו מיוהנסבורג לסווזילנד עם כמות בשר שחשבנו שתספיק לנו לחודש אבל הספיקה בסופו של דבר לשבועיים וחצי, לכן כבר שבוע אנחנו מחפשים מישהו שיגיע מיוהנסבורג ויוכל להביא בשבילנו בשר, הרי אנחנו ממשיכים לעוד חודש שלם במוזומביק ועוד שבוע בקרוגר עד שנגיע שוב ליוהנסבורג… כל החיפושים עלו בתוהו ולא מצאנו אף אחד שיביא ואז יעל מספרת לנו שחברה שלה מגיע מישראל ליוהנסבורג והיא נוסעת לפגוש אותה ובשמחה תביא לנו כמה בשר שאנחנו רוצים.
אז ביום ראשון למרות שהיינו אמורים לעזוב את החצר של יעל ולהמשיך הלאה, אנחנו נשארים ומחכים לה שתחזור עם הבשר. במשך היום ישראל מתקן דברים בקמפר, הילדים משחקים וחוקרים את הטבע בחוץ, רותי קוראת ואני עובדת.. שלווה..
בערב יעל חוזרת עם כל הבשר היין והטחינה מיוהנסבורג וישראל מהנדס את המקפיא כדי לדחוס בו 37 קילו בשר.
בבוקר יום שני במקום לעזוב ישראל נוסע עם יעל למצפה matzapa, אזור התעשיה של סווזילנד ומחפש אינוורטר שהתקלקל לנו בקמפר (ולכן מתקלחים במים קרים) אינוורטר הוא לא מוצא וצריך להזמין מיוהנסבורג, אבל הוא מוצא רצפה חדשה לקמפר- משהו שאנחנו רוצים לעשות כבר הרבה זמן!
בינתיים אני בקמפר עם הילדים שמשחקים ממש יפה ביחד! יהונתן מטגן קציצות לארוחת צהריים ואני מבשלת ארוחת ערב ואוכל למחר..
החוק בדרום אפריקה מתיר לתייר לשהות במדינה שלושה חודשים בסהכ. אנחנו כבר בילינו בדרום אפריקה תשעה חודשים (פלוס שבוע) בשנת 2022 ובכל זאת לא הספקנו לטייל בה, כי רק בנינו בה את הקמפר. אבל כן קנינו לפני שנה כרטיס wild card בהרבה כסף שאפשר להיכנס איתו לרוב הפארקים בדרום אפריקה ובעיקר-לקרוגר! הכרטיס שלנו בתוקף עד אמצע ינואר 23 אבל בגלל שהיינו כבר בדרום אפריקה יותר מידי זמן ב22 אנחנו לא יכולים להיכנס ולנצל אותו.. לכן אנחנו מחליטים להישאר בסווזילנד ככל שאפשר, לעבור למוזומביק ולשהות בה חודש ואז לחזור לדרום אפריקה בתחילת ינואר בתקווה שכיוון שזאת שנה חדשה נקבל ויזה ליותר משבוע ונוכל לטייל בנחת ולנצל את כרטיס הוויילד כארד.
לשם כך בבוקר יום שלישי אנחנו מזמינים מונית ונוסעים לעיר להאריך את הויזה. הבנין הממשלתי מדהים אותנו בעליבות שלנו אבל אנחנו נכנסים מיד בלי תור והפקידה נותנת לנו שירות מהיר ויעיל ואומרת שאין בעיה, היא תיתן לנו ויזה נוספת ושנחזור יום לפני שנגמרת לנן הויזה הנוכחית.
הבילוי הזה הסתיים מהר מידי ואנחנו כבר במרכז העיר אז אפשר לנצל את הזמן לביקור בקניון שבמרחק הליכה, אלא שיורד גשם זלעפות אז ישראל משיג לנו טרמפ לקניון ברכב ממשלתי..
גם בקניון הזה הבגדים ממש סמרטוטיים וקשה לי למצוא משהו, אני מתפשרת על שתי חצאיות ובשום אופן לא מצליחה למצוא אפילו חולצה מתאימה אחת! אז עושים קניה בסופר ולוקחים מונית בחזרה הביתה לארוחת הערב הטעימה שבישלתי כבר אתמול.
בימים הבאים השילוב בין החולשה מהאנטיביוטיקה לתשישות של אחרי יותר מ3 שנים של מסע וילדים 24/7 הביא אותנו למסקנה הבלתי נמנעת, אנחנו חייבים חופשה זוגית דחוף!!! כבר לפני שנה.. הדחקנו.. אבל אי אפשר להדחיק יותר. אי אפשר לתרץ תירוצים של איפה משאירים את הילדים ואיפה משאירים את הבית. חייבים למצוא פתרונות להכל ולצאת או שזה יגמר רע!
המסקנה הזאת לא גורמת לנו להרגשה טובה יותר. גם לא הדד ליין שהצבנו למטרה הזאת. להיפך, זה גורם לנו להרגיש מתוסכלים מול משימה בלתי אפשרית! איפה עכשיו באמצע אפריקה נשאיר ילדים ובית חדש כזה??
בתסכול הזה אין לנו שום חשק להמשיך, טוב לנו אצל יעל ויש לנו מנוחה יחסית. הילדים מאושרים כאן כמו שלא היו מעולם. יש להם שטח עצום של טבע ואת מלוא העצמאות לחקור אותו כי הוא מוקף גדר ובטוח והם נעלמים לימים שלימים וחוזרים מאושרים רק כדי לאכול ולישון. אז אנחנו נשארים יום ועוד יום וגם שבת..
פותחים שבוע נוסף בחצר של יעל עם שגרת בוקר ובלי תכניות. כשאנחנו חוזרים מהליכת הבוקר הילדים -יהונתן יעל ושני. לבושים ומסודרים ואחרי ארוחת בוקר יוצאים עם מכשירי כתיבה ספרים ומשחקים לגן הסלעים- הגן שיהונתן עושה לבנות. שם הם מעבירים את היום יחד בכיף, כשהבנות רעבות יהונתן בא, מכין להן אוכל ומביא לגן…
ישראל ואני ממשיכים לדסקס את עניין החופשה הזוגית ולא מגיעים לשום פתרון!
בבוקר יום שני אחרי הליכה וארוחת בוקר אנחנו סוגרים את הקמפר שעמד במקום אחד שבועיים!! מכינים אותו לנסיעה ונפרדים מיעל בחיבוקים חמים.
זה היום האחרון לויזה שלנו בסווזילנד אז אנחנו נוסעים להאריך את הויזה ומקבלים בקלות ובמהירות 30 יום נוספים! הלוואי זה היה קל ככה בכל מקום! אחרי קניה גדולה בסופר אנחנו נוסעים לmatzapa ובזמן שמסדרים לנו משהו שיקל על החיים שלנו בקמפר רותי מכינה ארוחת בוקר ואני מעלה פוסט לבלוג.
אנחנו אוכלים ונוסעים hlane royal national park הספארי הגדול של סווזילנד. כבר כמעט ערב כשאנחנו חונים אז מקלחת מיד את הבנות ומתקלחת בעצמי- אין בכל הפארק חשמל בכלל אז התאורה היא ממנורות נפט חלושות ומסריחות.. כדאי להתקלח כשיש עוד מעט אור יום.
אנחנו אוכלים ארוחת ערב והולכים לישון לצלילי שאגת האריות.
בחמש וחצי בבוקר השמש כבר זורחת ואנחנו מתעוררים לקול דפיקות מעצבנות, אני מבקשת מהילדים להפסיק לדפוק וקולטת שהם בכלל ישנים כולם והדפיקות מבחוץ. ישראל מסתכל ומגלה נקר דופק לנו על מראת הרכב. הוא כבר קם לגמרי ומסיע את הקמפר כשכולנו עוד ישנים במיטות למקום בו נוכל לתפוס יותר שמש שתייצר לנו חשמל וקרוב לחיבור מים כדי שנוכל לעשות כביסות.
אני קמה לשגרת הבוקר שלי, כוס מים עם מיץ לימון וכושר בזמן שישראל כבר תולה חבלים לכביסה, אני הולכת להציץ על הקרנפים בבור המים הסמוך וכשאני חוזרת לקמפר הלב שלי מתפוצץ מאושר על החיים המדהימים שאנחנו חיים! הילדים יושבים על שמיכה ליד הקמפר עם משחקי קופסה ומשחקים יפה ביחד והכל סביב ירוק ושליו!
ישראל ואני יוצאים להליכת בוקר בין עדרי צבאים שמשוטטים חופשי בקמפסייט ובין חדרי הלודג שגם בהם אנחנו נדהמים לגלות שאין חיבור לחשמל, רק מנורות נפט!
אחרי ארוחת בוקר אנחנו יוצאים לסיור בספארי ורואים את הטבע במלוא עוצמתו ובעיקר מתלהבים מקרנפה ענקית!!! רצה במהירות עם הבייבי שלה כשהיא חשה סכנה מהקמפר שלנו.
בחזרה בקמפסייט אני מבשלת ארוחת צהריים ואנחנו מבלים את אחהצ והערב מול בור המים בצפייה בקרנפים מקרוב ממש, היפופוטמים, תנינים וכמובן קופים, צבאים,קודו וציפורים מעניינות.
בפארק אין קליטת אינטרנט כמעט בכלל ורק מידי פעם לשניה אחת מגיעה איזשהי הודעת ווטסאפ לטלפון של ישראל. בערב הוא מגלה פתאום שההורים שלו התקשרו, כל אחד בנפרד ויותר מפעם אחת. אבל לא כתבו שום דבר. אנחנו שוברים את הראש מה יכול היה לקרות אבל לא מגיעים לשום מסקנה. גם בהליכת הבוקר אנחנו סקרנים להבין מה גרם להם להתקשר שוב ושוב אבל לא לכתוב כלום ומגיעים למסקנה שהסיבה היחידה שיכולה להיות היא שהם החליטו להזמין אותנו לבקר אותם בישראל ולשלם את הכרטיסים. אנחנו מנסים לחשוב איך מגיבים להצעה כזאת ולא מצליחים.. אז מחליטים לדחות את המחשבות האלה לאחרי שיחת הטלפון שתאשר שזה מה שהם באמת רוצים… אחרי ארוחת הבוקר אנחנו ממהרים לצאת לדרך לכיוון העיר ביג בנד. הנוף יפיפה והצבעים מדהימים!! אנחנו מגיעים לעיר ויש קליטה. ישראל מתקשר ואכן, מקבל הזמנה וכרטיסים לישראל. ההורים בוודאי ציפו להתרגשות וצהלות שמחה אבל במקום זה מקבלים פרצוף מבולבל ותשובה של ״נחשוב על זה״ ואנחנו מתחילים לחשוב על זה ונלחצים מאד ולא יודעים מה להחליט. מצד אחת, הזדמנות פז לצאת לחופשה הזוגית שאנחנו משתוקקים לה! להשאיר את הילדים במקום בטוח ונח ולצאת.. ומצד שני- ישראל.. הלחץ, הכאוס, המחנק שמרגישים כבר בנחיתה בנתבג.. האם אנחנו מסוגלים להתמודד עם זה? והעלויות!! כל דקה בישראל עולה כל-כך הרבה! איך אנחנו יכולים בכלל להגיע?
אנחנו מחליטים לדחות את כל המחשבות וההחלטות ללילה, לא לאוזני הילדים וממשיכים בדרך. אנחנו נפגשים עם יעקב.צעיר סווזילנדי בן להורים יהודים (או חצי יהודים) שלומד יהדות ועברית ונרגש לפגוש אותנו. הוא מביא אותנו למפעל הסוכר בו הוא עובד ומסביר לנו על תהליך הייצור. אחכ הוא מביא אותנו לקמפסייט באזור, אנחנו משלמים כניסה וחונים על שפת האגם היפיפה ומיד מבינים שזה לא זה. אנחנו לא נשארים כאן. למרות היופי, החום והיתושים מציקים מידי, והסכנה של תנינים,היפופוטמים וקרנפים שעלולים לצאת מהמים- מה שאומר שצריך כל הזמן לבדוק איפה הילדים ולשמור עליהם בשבע. עיניים.. כל אלה לא מתאימים לנו ואנחנו עוזבים את המקום לקמפסייט שנמצא חצי שעה נסיעה חזור לכיוון ממנו באנו.
אנחנו מגיעים לקמפסייט בחווה מושלמת והמקום מיד מעלה לי את מצב הרוח לגבהים שאני לא זוכרת… מזג האויר מושלם! אין יתושים! המקום נח והנוף מדהים!! מזכיר לנו את עמק הקפה בקולומביה ו..יש בית קפה עם קפה מעולה במקום!! וגם אינטרנט חינם! ובריכה שווה ונקייה!! אני מתהלכת כמו על ענן ונהנית מכל רגע! איתי, מי שזכה להיות האורח הראשון שלנו בקמפר לפני ארבעה חודשים מגיע שוב לבקר אותנו ואנחנו אוכלים איתו ארוחת ערב טעימה. איתי נשאר לישון איתנו ואחרי שהילדים במיטות גם יעקב מגיע לבקר ואנחנו יושבים יחד על יין עד שנופלים מעייפות והולכים לישון בלי לדסקס על ההזמנה הנדיבה שקיבלנו הבוקר.
בבוקר אנחנו יוצאים להליכה ומתחילים לחשוב באיזה דרך נוכל להיענות להזמנה ולצאת ממנה בשלום ובלי פשיטת רגל.
איתי נשאר איתנו, עושה כביסה במכונת הכביסה שלנו, אוכל איתנו ארוחת בוקר ומביא לרותי במתנה את היוקלילי שלו (סוג של גיטרה) פלוס שיעור בסיסי תמורת לוגו מהמם שהיא מכינה לו.
אנחנו משתדלים לא לעבוד קשה מידי ובעיקר לנוח ויושבים יחד בבית הקפה כדי להמשיך לדון באפשרות של ביקור בארץ. איתי נפרד מאיתנו ואנחנו ממשיכים לבדוק את כל האופציות עד שהראש מתפוצץ ועושים הפסקה מהנושא והליכה בנופים המדהימים בחווה. אני מכינה לביבות גבינה ובצק, רותי מכינה פוקאצ'ות וירקות חתוכים ואנחנו יוצאים לטיול שקיעה מהמם בשטח החווה עם פיקניק טעים על שפת אחד האגמים היפיפיים. רק המחשבה על ביקור בישראל כבר נותנת לי פרספקטיבה לחיים שלנו וגורמת לי להעריך כראוי את הפיקניק השגרתי הזה,, הטבע. המשפחתיות וכל הטוב שיש לנו.
אח"כ מטפסים על סלעים לצפות בשניות האחרונות של השמש השוקעת ומוצאים בחושך את הדרך לחווה…
אנחנו הולכים בשקיעה, כשכבר כמעט חשוך לגמרי. ישראל צועד עם שני ומסביר לה על השמש והירח ומסלולם ואני מבינה שאמנם לא לימדו אותה במעון על השמש והתרנגול שמעיר אותנו בבוקר אבל היא רואה את השמש זורחת ושוקעת ושומעת הסבר מפורט יותר מאבא שלה. והיא יודעת שתרנגול לא מעיר רק בבוקר, אלא ב2-3 בלילה.. ויש הרבה מאד חיות אחרות שבאות להעיר אותנו בבוקר כמו נקר שבא לו לנקר במראה של הרכב.. והיא בעיקר מתעוררת עם השמש והולכת לישון עם השמש לא משנה מתי השקיעה ומתח הזריחה.. היא חיה את הטבע! ואני מאושרת כל-כך שאני זוכה להעניק לה חיים כאלה.
בלילה כשכולם כבר ישנים (חוץ מרותי, המתבגרת היכנאית שמאזינה לנו גם מתוך שינה..) אנחנו ממשיכים לדון בנסיעה לישראל, מגיעים למסקנה שזה אפשרי ומודיעים להורים שאפשר להזמין כרטיסים. האושר וצרחות האושר שלהם מרקיעות שחקים…
בבוקר הראש שלנו כולו בישראל ובהכנות לנסיעה. ישראל מכין עוף לשבת ואנחנו הולכים הליכה אבל הראש כל הזמן בנסיעה הזאת לישראל. אנחנו מזמינים את החופשה הזוגית שלנו ללונדון ופריז ומארגנים לוז מפורט לימים שאנחנו בישראל ומשיגים מקומות אירוח ובכלל לא מתארגנים לשבת ואז יעקב מודיע שהוא בא לסעודה. אנחנו מעדיפים סעודה שקטה וקצרה וללכת לישון אחרי יום עמוס פעילות ומחשבות. אבל יהודי רוצה לחוות סעודת שבת, נגיד לו לא? אנחנו מרגישים שליחות ואני נכנסת למטבח ולשה עוד קילו של חלות.
יעקב מגיע וזה דווקא נחמד להסיח את דעתנו בשיחה באנגלית על נושאים שלא קשורים לנסיעה..
