לטייל זה לחיות - שבוע 98
מחווה לחווה בקולומביה
23-30.7.2021
בבוקר יום ראשון אנחנו מתעוררים בחווה בסן חיל עם תכניות גדולות לבקר בפארק אקסטרים מטורף אבל מזג האוויר הקר והמעונן מבהיר לנו שאין טעם… אנחנו מוציאים את בגדי החורף ומתכרבלים בבית…
אחרי הכרבולים ושגרת הבוקר שלנו אנחנו מחליטים לצאת לטייל לפחות ברכב ולראות את הנופים המטורפים שבשבילם נסענו 13 שעות ביום חמישי. ואז מגיעה בעלת החווה ומספרת לנו שנולדו שני גדיים חמודים אתמול בלילה.. אנחנו רצים לראות אותם ואת שאר החיות, בגלל שיום ראשון כל המשפחה של המארחת מבקרת אותה והם נרגשים מאד מהזכות לדבר עם יהודים- משהו שהם שמעו עליו רק מסרטים עד היום.. ומבקשים להצטלם איתנו.
למרות שמעונן מאד אנחנו נוסעים מחפשים חורים בעננים לראות דרכם את הנוף והוא אכן עוצמתי ומשגע. מה שהופך אותו לכ"כ מרהיב אלו הפרשי הגבהים, הרבדים ועוצמת המרחקים והמרחבים אבל כל אלו הופכים לשטחיים וחד ממדיים בתמונות ולכן העוצמה לא מועברת בהן.
השיניים של ישראל עדיין כואבות ולכן בדרך אנחנו מחפשים בית מרקחת… מסתבר שבאזור הזה בקולומביה אין בית מרקחת (PHARMECIA) אלא חנות תרופות… שנמצאת בכלל בתוך תחנת דלק… אנחנו עוצרים שם ואיזה זקן מזהה פתאום את לוחית הרישוי האמריקאית שלנו וקורא בהתרגשות לחברים יחד הם בוהים בלוחית ומנסים להבין איך הגיע רכב אמריקאי לקולומביה ולמה…
גם בדוכן הפירות בו אנחנו עוצרים בהמשך זוג מקומי מזהה את לוחית הרישוי הזרה ושואל את ישראל לפשרה.. כשהוא עונה להם שאכן הגענו מניו יורק ואנחנו מטיילים כבר שנתיים הם המומים ורוצים לשמוע עוד ועוד!
כשאנחנו מגיעים הביתה השמש סופסוף יוצאת, הילדים משחקים בחוץ בזמן שאני מכינה אוכל ואורזת לקראת הנסיעה של מחר… ובערב אנחנו נפרדים מהחווה בקומזיץ… פעם ראשונה שמדליקים מדורה לבד!
אגם טוטה קולומביה
בבוקר שני אנחנו מרימים את הרחפן ומצלמים את החווה למזכרת… עוד כמה תמונות פרידה ושוב עולים לרכב לנסיעה ארוכה. הדרך עוברת בעיר סן חיל, שם כזכור ישראל ניסה להוציא כסף ב4 בנקים שונים והכסף לא יצא, אבל מסתבר שכן ירדו מהחשבון שלנו 520 דולרים! עכשיו כשאנחנו עוברים בעיר ישראל מנסה לתקן את הנזק ולהחזיר את הכסף. אנחנו חונים על הכיכר במקום אסור לחניה כי "רק שניה נכנס לבנק ויוצא" וישראל נכנס לבנק… הוא צריך להסביר כמובן בספרדית הרצוצה שלו מה קרה כי אין אף אחד דובר אנגלית.. והם לא מבינים כלום אבל הם מלאי רצון טוב לעזור ולא שולחים אותו עד שמבינים מה קרה ומבטיחים לעזור…
כל העניין הזה אורך הרבה יותר מרגע, למעשה הוא אורך שעתיים!! בהן אנחנו עומדים במקום חניה אסור. לשוטר שניגש אלי כל חמש דקות אני מבטיחה שבעלי תיכף חוזר, ולא אני לא יכולה להזיז את הרכב 100 מטרים קדימה בעצמי… הילדים משתוללים ברכב, כבר שעתיים שסתם יושבים ואפילו לא מתקדמים כשעוד שעות ארוכות של נסיעה לפנינו. בסופו של דבר הכסף לא חוזר לחשבון ואנחנו ממשיכים בנסיעה לכיוון אגם טוטה, האגם השני בגובהו ביבשת.
כשכבר יוצאים לדרך אחרי כל העיכוב הזה, מאוחר ואנחנו רעבים, אז לא נוסעים הרבה זמן ועוצרים במקום הראשון בו אפשר לשבת לאכול. המקום הזה הוא קיוסק באמצע הדרך עם שולחן וכסאות, אנחנו מבקשים רשות לשבת לאכול שם אפילו בתשלום אבל הקולומביאנית הנחמדה המומה בכלל מההצעה וכמובן ששמחה להושיב אותנו בקיוסק שלה. כאות תודה אנחנו קונים בירה…
הדרך ארוכה, מפותלת וגשומה, מזג האוויר מתקרר ככל שמתקרבים והנופים מדהימים. אגם טוטה בגובה 3100 מטר מעל פני הים, הבית שהזמנו נמצא עוד יותר גבוה בגובה 3500 מטר! לכן קר שם מאד! קפוא! בעל הדירה קובע איתנו להיפגש בעיירה נמוכה יותר באזור בה נצטייד בבגדים חמים, אנחנו נפגשים במדרחוב הראשי של עיירה ציורית ולא מתויירת בכלל, המדרחוב הראשי מלא בחנויות שמוכרות שאלים וכיסויי צמר עבים ואין סוודרים חמים מהסוג שאנחנו מכירים..
מהעיירה אנחנו נוסעים לעיר להצטייד באוכל ושתיה כיוון שהבית במיקום מבודד מאד ואין להשיג בכל הסביבה שלו כלום!! אחרי קניה בסופר שם מצאתי גם לשני קצת בגדים חמים אנחנו נוסעים עוד 40 דקות בעליה עד הבית. בעל הבית לא דובר מילה אנגלית ולכן הביא את הבן "המלומד" שלו לתרגם לנו.. אלא שהאנגלית של הבן שלו רצוצה יותר מהספרדית שלנו, לכן אנחנו מדברים בספרדית…
בדרך עוצרת אותנו ניידת משטרה, לא כי עשינו משהו רע.. פשוט הם מעולם לא ראו רכב מסוג כזה בקולומביה וגם לא לוחית רישוי אמריקאית! הם מבררים את שם הרכב ושולחים אותנו…
אנחנו יורדים עם הרכב בכביש עפר בתוך ההר ומגיעים לבקתה קטנה עם שני חדרי שינה, על כל מיטה לפחות 5 שמיכות מחממות ובכל פינה בבית יש ארגזים שמלאים בעוד שמיכות! האופוריה של הנוף והקור נעלמת כשמחשיך, הקור הופך לכפור! בבית שעמוס בשמיכות אין מדף אחד לפרוק אליו את הבגדים והחפצים שלנו, כולם קפואים ורעבים, רוצים בגדים חמים ואוכל ואת כל אחד מהדברים האלה קשה מאד לארגן בבית העמוס כשאין מקום אפילו לפתוח מזוודה! ישראל מתקתק ארוחת ערב חמה בזמן שאני מקלחת את הילדים ומגלה שהזרזיף מים פושרים שהוא קורא להם מים חמים מרגיש כמו קרח בקור הזה… כולנו עושים טוש מהיר ומתכרבלים כמה שאפשר, בולעים אוכל רותח ונכנסים מתחת לערימת השמיכות במיטה. אחרי שבחווה הקודמת לא היה ויי פיי כאן יש אינטרנט טוב ואני משתפת סופסוף את חברי המועדון בכל מאורעות הימים האחרונים…
גם בבוקר קר מאד! קשה לצאת מערימת השמיכות לקור שבבית כשאין לנו אפילו בגדי חורף מתאימים, מחמש בבוקר אני נאבקת בין הצורך להתכרבל במיטה לדחף לראות את הזריחה בנוף המדהים הזה! רק בשש בבוקר אני מצליחה לצאת החוצה! הילדים תופסים את מקומם ליד תנור החימום הפצפון והיחיד שיש בבית ומשחקים בכל מה שהשאירו עבורם…
קפואים גם אחרי הליכת הבוקר, אנחנו מבינים שבקור כזה חובה פחמימה שתחמם אותנו אבל התנור שהובטח שיש בדירה לא עובד אז אנחנו מכינים לחמניות רכות וטעימות במחבת!! (באותה דרך שהכנו לשבת את החלה בסיר…) ואוכלים ארוחת בוקר של שקשוקה לוהטת ולחמניות חמות וטריות.
עכשיו כשהפשרנו קצת אפשר להתחיל לזוז, דבר ראשון תולים כביסה בחוץ למרות הסיכויים הקלושים שהיא תתייבש בקור הזה… תוך כדי כמובן לא מפסיקים להתפעל מהנוף מה שמוביל כמובן לסדרת צילומים… ואז כשכבר כמעט צהריים אנחנו מחליטים למרות הקור לצאת לטייל… לפחות ברכב.. ובעיקר בשביל ששני תירדם לשנ"צ…
בבוקר לפני האוכל ישראל יצא לחפש איפה לקנות עוד ירקות, הוא עלה בשביל מעל הבית וגילה דוכן ריק מאדם עם כמה ירקות, הוא חיכה למוכר עד שהגיע חוואי זקן, לא היה לו עודף אז הוא הזמין אותו אל בית עץ יפיפה בסמוך לדוכן. את הבית הוא בנה לגמרי לבד מעצים שחטב בעצמו וסחב בעצמו במעלה ההר (והוא לא צעיר בכלל!) וגם קישט בציורים שצייר בעצמו. הוא הסביר לישראל שהוא לא גר בבית הזה עכשיו אלא בחווה קרובה יותר לאגם, את הבית הזה הוא רוצה להשכיר לאורחים. כל השיח הזה נעשה בספרדית. מדהים כמה מהר אפשר להבין אנשים גם בלי לדעת את השפה אחרי שנמצאים מספיק זמן באזור מסוים…
ישראל התרשם מאד מהבית ונהנה מבנאדם והבטיח לו להביא גם אותנו לראות.. עכשיו אנחנו עוברים ליד ביתו והוא מחכה לנו ומזמין אותנו בשמחה פנימה. עושה לנו סיור בבית היפה שבנה ב10 אצבעותיו וגם בגינה היפה והריחנית בה הוא מגדל עשבי תיבול, עלי תה ופרחים.
עמוסי חוויות ועשבי תיבול אנחנו רצים לאוטו כשהגשם מתגבר ומתחילים להקיף את האגם, רק כאן בכפר הנידח אני מצליחה לזהות את תווי הפנים האמיתיים של הקולומביאנים המקוריים, אלה שלא התערבבו עם כל אומות העולם בערים הגדולות…
הנופים מסביב לאגם מזכירים לי את אירלנד, לא הייתי בה מעולם.. רק לפי התמונות 🙂 אנחנו רואים מקרוב את תחומי העיסוק של התושבים בכפרים שסביב האגם, ומטיילים רגלית בעיירה טוטה, שם כמה מאות מטרים נמוך יותר מהבית שלנו, חמים ונעים ולא קפוא כל כך.
חוף פלאיה בלאנקה באגם טוטה הוא חוף עם חול לבן ומי טורקיז, אמנם המים בוודאי קפואים אבל חשבנו שיהיה נחמד לבקר בו. לצערנו החוף בדיוק בשיפוצים ואי אפשר להגיע אליו, הכי קרוב שאפשר לצפות בו זה ממרפסת קיוסק בו פגשנו תוכי נחמד שהציע לנו שוקו בספרדית ושעשע אותנו מאד.
הטיול השיג את מטרותיו, ראינו את הסביבה, התאווררנו, נהנינו ושני ישנה שנ"צ… אפשר לחזור הביתה…
עכשיו השמש יצאה ואפשר לשחק בחוץ וליהנות מהחצר היפה והנוף המשגע שלנו! ואז שוב מתקרר והגוף רעב לפחמימות אז אני נכנסת למטבח ומכינה גם עוגיות במחבת! וגם הן יוצאות מעולות!
ביום רביעי אנחנו מתעוררים לבוקר פחות קר וחושבים על היום היפה שמצפה לנו, אנחנו יוצאים כרגיל להליכת בוקר, הפעם בטבע ממש, מגיעים עד לקצה ההר וצופים על האגם היפיפה, נכנסים ליער אורנים שמעולם לא דרך בו איש, העלים שנשרו נערמו על האדמה במשך שנים ויצרו מעין טרמפולינה טבעית… קיפצתי כמו ילדה קטנה. בדרך הביתה הגשם תפס אותנו והתחיל להתקרר, היום היפה שדמיינו לנו נעלם.
בקור כזה לאף אחד אין חשק לצאת החוצה, יש רק חשק לאוכל חם והמון! אז אנחנו מכינים מלא אוכל, להיום ולמעבר של מחר. וגם אורזים לקראת המעבר, משימה לא פשוטה בבית שעמוס בחפצים שאינם שלנו…
בזמן שאנחנו מבשלים הילדים משחקים בפלסטלינה, עסוקים בעולם משלהם בו הם יוצרים מסעדה,אנשים ואוכל…
בבוקרו של יום חמישי אנחנו נפרדים מחוסה, המארח שלנו באגם טוטה, וגם מהנוף המדהים בעוד כמה תמונות וצילומי רחפן… ויוצאים לדרך לחווה הבאה שלנו… הדרך אורכת כ6 שעות ואנחנו כמובן מצויידים בארוחות מבושלות לדרך. אחרי כשעתיים נסיעה אנחנו עוצרים ואוכלים את פשטידת הטונה שהכנו במחבת אתמול. היא טעימה גם כשהיא קרה, במיוחד אם מזלפים עליה טחינה. בדרך לחווה אנחנו גם עוצרים בעיר הבירה – בוגוטה, כרגיל עושים קניה גדולה לפני שמגיעים לחווה המבודדת הבאה וגם מצטיידים בבשר כשר! חנות הבשר הכשר בבוגוטה היא גם מסעדה, אז אנחנו מתיישבים לארוחה טובה שתעזור לנו לפרוק אח"כ ברוגע כשנגיע סופסוף לחווה.
האוכל במסעדה כולו סנדוויצ'ים ובשרים כבדים, אין שום מנה קלילה בשבילי… אני מסתפקת בכריך פסטרמות וזה סביר.. אין אוכל כשר מוכן טעים בבוגוטה כך מסתבר… אבל לפחות אפשר להצטייד בהרבה בשר עופות טריים ולהכין לבד. אנחנו יוצאים לכיוון החווה המרוחקת כמרחק שעה נסיעה ממרכז בוגוטה והוויז מקפיץ לנו התראה! מסבר שאם אנחנו רכב זר, לא עם לוחית רישוי של בוגוטה, יש סיכוי של 50% שאסור לנו לנוע היום בעיר… כיוון שבעיר יש 8 מיליון בני אדם (כמעט מה שיש בכל מדינת ישראל) והעומס גדול. לרכבים זרים מותר לנוע בגבולות העיר יום כן יום לא.. לפי הספרה האחרונה של לוחית הרישוי… לנו- היום לא… (מה שגרם לי לתהות אם היינו יכולים לחצות את כל הגבולות עם לוחית רישוי עם הכיתוב HULKASHER, מה שאפשר להזמין בארה"ב.. או שזה לא חוקי במדינות אחרות והיינו בכל מקרה חייבים להחליף ללוחית עם ספרות…)
מהרגע שהגענו לדירה היפה במדג'ין והבנו שאנחנו מעוניינים להתארח רק בחוות ולא במגדלים חיפשנו חוות רחבות ידיים, עדיף עם חיות, עדיף כאלו שהילדים ילמדו בהם איך מטפלים בחיות ובחווה. בד"כ ישראל הוא זה שמוצא ומזמין את מקומות הלינה שלנו. אבל הפעם אני זאת שמצאתי את החווה והתלהבתי ממנה מאד! 56 קמ"ר של ירוק, פרות תרנגולים וסוסים!
אנחנו פותחים את דלת הרכב בחווה וקופצים עליו מיד שלושה כלבים.. להם לא ציפיתי. למזלנו הם מחונכים ולא נכנסים הביתה! אחרי שאנחנו נחלצים מהכלבים אנחנו שמים לב לנוף והמרחבים! בדיוק כמו בתמונות והרבה יותר יפה וטוב מבדימיון!
אנחנו מתאקלמים מהר בחווה והולכים לישון מוקדם. גם כאן למרות שאנחנו נמוכים יותר מבחווה הקודמת, עדיין קר מאד! לכן כשישראל מתעורר ב6 בבוקר הוא מדליק את הקמין. פעם ראשונה שאנחנו מדליקים אש לחימום בתוך הבית! אני מתעוררת מאוחר יותר לנוף המטורף שנשקף אלי ישירות מהמיטה…
ישראל כבר סיים להכין את כל הסלטים והאוכל לשבת (מלבד החלות והעוגה שאותם אני מכינה..) ואנחנו יוצאים כרגיל להליכת הבוקר, אבל שלא כרגיל, מתלווה אלינו כלבה! לייה הכלבה תפסה עלינו חסות ומרגישה צורך ללוות אותנו לכל מקום…
אודות חו''ל כשר
אודות חו''ל כשר
