2022_10_03_09_57_IMG_7145

לטייל זה לחיות - שבוע 160

חלק ראשון - ביקור בשבט הימבה

מועדון החברים של חו"ל כשר!

עלינו- משפחה חרדית מטיילת 

כל פרקי המסע

למעקב אחרי הטיולים בזמן אמת בווצאפ

למעקב אחרי הטיולים בזמן אמת באינסטגרם

הרשמו כמנוי לערוץ היוטיוב שלנו!

תרומה להחזקת האתר

 בפרק הקודם

 

2-3.10.22
בדרך לכפרי ההימבה המסורתיים ולמפלי אפופה אנחנו עוצרים בעיירה opuwo להצטייד בקצת ירקות. ישראל ויהונתן יורדים לסופר ואנחנו נשארות ברכב ומיד עטות עלינו נשים עם תינוקות על הגב וסלסלאות עמוסות תכשיטים עבודת יד על הראש. כשהן נעלמות מופיעה סופת חול! ממש כזאת שמכסה הכל! אני נלחצת לרגע אבל רואה את (חוסר) התגובה של המקומיים שממשיכים בחייהם כרגיל ולגמרי באדישות לחול שעוטף אותם ומבינה שאין ממה להילחץ. וכמו שהיא באה במהירות כך היא נעלמת. בהמשך הדרך עוד נראה עשרות כאלה..
הדרך מלאה ברועי צאן קטנטנים, ילדים צעירים שצועדים כל יום קילומטרים עם עדרים של עיזים.
המון כפרים קטנטנים שלא מופיעים על המפה וכפרי הימבה שעדיין נראים לי מתויירים מידי בשביל שיעניין אותי להיכנס אליהם.

אנחנו מאזינים לפודקאסט מצחיק ומרתק שרותי הקליטה לנו על מפלי אפופה ומגיעים לעוד עיירת הימבה קצת מפותחת מהשאר, שם ליד מבנה ספק קיוסק ספק בר שכונתי עומד בחור לבן ומנופף לנו לעצור!
מופתעים אנחנו עוצרים והוא מבקש טרמפ לאפופה פולס. אמנם אנחנו כבר 6 נפשות ברכב של 5 מקומות אבל אפריקה.. אנחנו מעמיסים את התיקים שלו בקמפר והוא מצטופף בספסל האחורי עם הילדים. קוראים לו קיין, הוא בריטי ומטייל את אפריקה בטרמפים! הוא הגיע לאפריקה במסגרת הלימודים, התחיל לחקור אותה, התאהב ונשאר לטייל. בדרך הוא מספר לנו על שמות העצים והייחודיות שלהם, על שבטים ומקומות שביקר ושאנחנו חולקים חלום משותף- לישון לילה בכפר של הימבה. לכן כשאנחנו רואים לצד הדרך אחד כזה אוטנטי מאד, בדיוק כמו זה שחלמתי עליו אנחנו בלי היסוס נכנסים יחד עם קיין, הטרמפסיט שלנו. קיין שחקר מעט למד כמה מילים בסיסיות בשפת ההימבה והוא פונה אליהם בשפה שלהם מה שמיד שובר את הקרח וגורם להם להתייחס אלינו יפה. אני מרוגשת! אחרי שנים שזה בגדר חלום סופסוף הגעתי לשבט הימבה אמיתי! אני מצלמת בהיחבא, לא יודעת מה היחס שלהם למצלמות, אולי גם הם כמו שבטים שונים במרכז אמריקה מאמינים שהצילום גונב להם את הנשמה…

בינתיים קיין מנסה לשוחח איתם בשפתם אבל הם כבר שלחו ילד לקרוא לנער היחיד שלומד בבית ספר ויודע אנגלית. הוא מתרגם לנו את הביקור ואומר לנו שאין שום בעיה לצלם. כשאני מתחילה לצלם בגלוי אני מגלה שהם ממש אוהבים להצטלם ונהנים לראות את עצמם במצלמה או בטלפון. זאת בעצם הדרך היחידה שלהם לדעת איך הם נראים כשאין שום מראה או זכוכית להתשתקף בה באזור..
אנחנו עומדים מעל קבוצת נשים שיושבת ומגרדת אבן אדומה אחת בשניה עד שהיא נטחנת לאבקה דקה ואדומה, זאת האבקה שהם מערבבים בשומן בקר/חמאה ומורחים על הגוף. קיין שבילה בימים האחרונים עם ההימבה (בעיירה הגדולה) מספר שהם מורחים אותן על הגוף כדי להרגיש רעננים ולדחות את הזיעה והלכלוך. הוא מספר שהן מרחו גם עליו וזה באמת מרענן.

כפר הימבה הוא בסה״כ 10 בקתות עשויות מבוץ וצואת פרות שעומדות במעגל, מוקפות גדר עץ גם היא עגולה ומקיפות שטח עגול מגודר גם הוא בענפים יבשים, שם מאחסנים את העיזים בלילה.

במשך היום הילדים והגברים רועים את העיזים או שהן מסתובבות בחופשיות בכפר. את העיזים לא אוכלים, הן מיועדות לנדוניה. כשבת הימבה מתחתנת אב החתן נותן תמורתה עדר עיזים…

בכל כפר הימבה כזה גרה משפחה מורחבת אחת. סבא סבתא, ילדים נכדים ונינים.. כל משפחה בבקתה משלה.ולכל גבר יש יותר מאישה אחת..

החום והיובש נוראיים, יעל ושני פחות מתעניינות בשבט ההימבה ובוכות שהן רוצות לשתות ולאכול. אני רצה איתן לקמפר להביא מים וכשחוזרות רואה שכל בני ובנות השבט יחד עם קיין והילדים יושבים באחת הסוכות שבין הבקתות, נחים בצל מהחום הכבד. כשאנחנו מתיישבות שני מקבלת מכה קטנה ופורצת בבכי. עשרות העיניים ההמומות שננעצות בה בפתאומיות גורמות לה להשתתק מיד. כנראה שילדים בגילה בהימבה כבר לא בוכים….

מתחת לסככה יושבים ומשוחחים והנשים עסוקות ביצירת תכשיטים ובובות מביצי תנין/ בת יענה/שריונות של חלזונות, צינורות פלסטיק ועוד…

הילדים סביבן נרדמים, החום הכבד מתיש את כולם.. ואפרוחים ועיזים מדלגים על הילדים באין מפריע. הילדים לא מתעוררים ואף אחד לא חושב שצריך להזיז את החיות…

ואז אחרי שעה ארוכה יחד כשאני מרגישה שהכל כל-כך אוטנטי פתאום נפרשות לידינו יריעות בד ועלין תכשיטים ובובות למכירה. אני מתאכזבת ומרגישה מרומה. מה? גם הם ממוסחרים? אבל רותי אומרת לי, זה עדיין אוטנטי לגמרי כי זה מה שהן עושות כל היום. יוצרות את התכשיטים האלה בשבילן ובשביל למכור, בנות השבט הולכות קילומטרים ברגל עם הסחורה לעיירות ולתחנות דלק למכור לתיירים…
אנחנו מרגישים חובה לקנות כ״תשלום״ על האירוח אבל מתקשים למצוא משהו שימושי. בסוף קונים כלי אחסון לטבק שאנחנו תולים כקישוט ומזכרת ברכב.
שני שתפסה לעצמה פחית קטנה שמשמשת כשרפרף עוברת איתה מהסככה אל יריעות הבד ומשם אל מחוץ לכפר לצפות בעיזים😂
היא חוזרת לסככה ובשיא הטבעיות מציעה (בעברית כמובן) לילד מקומי לשתות מהבקבוק שלה ואני מתמוגגת…

למרות שכבר אחה"צ עדיין חם מאד והצמא גובר ככל שאנחנו שותים. רותי הולכת לקמפר ומביאה קלמנטינות, בשבילה ובשביל לחלק לבני השבט. האימהות שחושבות שמדובר בכדור צעצוע נותנות את הקלמנטינות לילדים שבודקים את הכדור המוזר הזה, מריחים ומנסים לנגוס בו עם הקליפה. אח"כ הם בוהים המומים ברותי שמקלפת את הקלמנטינה ומפרידה את הפלחים ומחקים אותה. אז גם האימהות מצטרפות וטועמות המומות מהפרי.

הקלמנטינות רק פתחו לנו את התיאבון אז אנחנו הולכות לקמפר, מכניסות לתנור בשר בקר שישראל הכין שבוע שעבר לחימום והמשך בישול ובינתיים מנשנשות שעועית מקופסת שימורים (ולא נדבר על ההבדלים בין כמות הפעמים וכמות האוכל שאנחנו אוכלים לעומת שבט ההימבה או כל בני הכפרים באפריקה..)

קיין מחליט שהוא הולך עם בני השבט להרים לצפות בשקיעה וגם לראות מאיפה הם שואבים מים. ישראל ויהונתן מצטרפים אליהם. הם הולכים למרחק של כחצי שעה במדבר, דרך מלאת אבנים קטנות וענפים קוצניים אותה בני ההימבה עושים יחפים! שם הם מגיעים לשלולית מים פצפונת אבל מדהימה! הם מזיזים מעט את המים בשלולית והנה נובעים ממנה מים חדשים! הם ממלאים דלי ונובעים עוד מים חדשים! ככה ישירות מהאדמה, לא מאגם או נהר! הטיפוס להר עוד ארוך וקשה אז ישראל ויהונתן חוזרים ורק קיין ממשיך להרים.

בינתיים רותי שסיימה לאכול חוזרת לשבת עם ההימבה, אני והבנות יוצאות אחריה ומסתובבות בכפר הקטן. שני ויעל מתרוצצות עם הילדים המקומיים, משתלבות בינהם, מלטפות ומרימות את העיזים. אנחנו מתקדמות בכפר ופתאום אני קולטת את רותי במרכזה של ערימת ילדים והיא מלמדת אותם לצייר ולכתוב!

Booking.com

הערב מתחיל לרדת ואיתו גם החום הכבד. שלווה יורדת על הכפר וכל משפחה פורשת לבקתה שלה, שם מחוץ לבקתה הם מדליקים את האש. (ילדים קטנטנים! בנשיפה אחת יש מדורה לתפארת!) ומבשלים את ארוחת הערב- דייסה עשויה מקמח תירס ומים. ליד בקתה אחרת אנחנו רואים את זקנת השבט דופקת אבן אחת בשנייה. ואנחנו תוהים מה היא עושה? המתרגם מסביר לנו שהיא הופכת את האבן לפחות חלקה כדי שתוכל לטחון עליה את התירס בקלות. היא מסיימת עם האבן ומוציאה חופן גרגרי תירס וטוחנת במהירות חופן אחר חופן. וכל גם היא מכינה דייסת תירס לארוחת ערב.

ואז אנחנו זוכים סופסוף לביקור בתוך אחת מהבקתות. אנחנו נכנסים פנימה ובפנים חם! וחנוק! יש רק חור קטן לאוורור וחושך. ישראל לא מצליח לשרוד בפנים אפילו 10 שניות ובורח תוך כדי שהמתרגם שלנו עונה על שאלה שהוא שאל. רותי מביאה פנס כדי שנוכל לראות מה קורה בפנים והמארחת שלנו המומה ונהנית להדליק ולכבות.
בתוך הבקתה הקטנה והצפופה ישנים על יריעות עור לפחות 3 מבוגרים ועוד כמה ילדים. על הקירות תלויים בגדים (כיסויי חלציים) ושרשראות.
שירותים או מקלחת כמובן לא קיימים בכפר בכלל. במקום מקלחת מורחים על הגוף את המשחה האדומה שהם מכינים וכשצריכים לשירותים יוצאים לשטח פתוח מחוץ לכפר.

מזיעים, עייפים, רעבים ועמוסי חוויות לעכל אנחנו נכנסים לקמפר, מתקלחים ואוכלים ארוחת ערב טעימה שלא כוללת תירס בשום צורה.. אנחנו מתלבטים האם לשמור מהבקר גם לקיין שבוודאי יחזור מורעב מהטיפוס להרים אבל אין לנו מושג האם הוא אוכל הכל או אולי צמחוני. אנחנו מחליטים להשאיר לו וכשהוא חוזר ואנחנו מגישים לו את ארוחת הערב עם כוס יין אין מאושר ממנו בעולם!

קיין שרוצה לחוות הכל עד הסוף חוזר לבלות עם ההימבה ואנחנו נכנסים למיטות. בראש שלי תמיד חשבתי שאנשים שחיים כמו פעם בלי חשמל, הולכים לישון כשהשמש שוקעת. אבל התבדיתי. כשהשמש שוקעת ילדי הכפר יוצאים החוצה ליד הקמפר שלנו ומשחקים, שרים ורוקדים עד אמצע הלילה.
בבוקר, הם כן, כמו שחשבתי קמים עם השמש ויצאים לרעות את העיזים. אין צורך לבקש מהילדים לקום מהמיטות. הם קופצים ורצים לראות איך מתעוררים ומהי שגרת הבוקר בהימבה. גם אנחנו יוצאים מהר לראות איך הם מיד על הבוקר מדליקים את האש ומבשלים גרגרי תירס לארוחת בוקר. ההימבה (וכל תושבי הכפרים באפריקה) אוכלים רק תירס. כל יום כל היום. פעם כדייסה ופעם כגרגרים!
אח״כ ישראל נעמד עם הטלית להתפלל במרכז הכפר. בשביל קיין זוהי חוויה נוספת מדהימה בתוך חווית ההימבה והוא סקרן ונהנה מאד מההסברים של ישראל על התפילות, מי חיבר אותן, מהי טלית, מהי כיפה וכו.. גם בני ההימבה בוהים בו המומים אבל מתקשים להבין את ההסבר, גם כשהוא באנגלית וגם בפעם השניה.

אנחנו מתארגנים לנסיעה, מצטלמים לתמונת פרידה עם שבט ההימבה ויוצאים לדרך, הפעם עם קיין ועם טרמפיסט נוסף! ראש השבט! לכבוד הנסיעה והיציאה מהכפר הוא מתלבש כאחד האדם וכשאנחנו מגיעים לאזור עם קליטה אנחנו מופתעים לשמוע צלצול טלפון ולראות אותו מוציא טלפון ״טיפש/כשר״ קטנטן ומשוחח בו בשפת ההימבה!

התובנות מהחוויה המדהימה הזאת מתחילות להתיישב לי בראש כמו תמיד, רק כשאני משתפת את חברי המועדון.

חברי המועדון שלנו, מעבר לזה שזכינו במשפחה חדשה וגדולה שדואגת לנו כל כך, הם חבורה של אנשים כל כך חכמים שכל שיחה איתם מפרה ומצמיחה אותנו. וככל שהתוכן שאני משתפת הוא עמוק וכנה יותר כך השיחות איתם מרתקות יותר. אז אני מתחילה לשתף והשאלה הראשונה היא כמובן "איך הילדים הגיבו?" והיא קצת מפתיעה אותי, כי איך לא חשבתי על זה ובדקתי את זה בעצמי? אבל זה רק בגלל שבלי לחשוב על זה ידענו שהחוויה הזאת תהיה טבעית לחלוטין לנו ולילדים כמו שאר החוויות. וככה זה באמת היה להם טבעי. אבל שואלים, אז אני מתעניינת אצל הילדים ושואלת אותם "למה ההימבה הולכים בלי בגדים?" יעל עונה "כי אין להם בגדים" אני שואלת "ואם היינו מביאים להם בגדים? הם היו לובשים?" יהונתן עונה "לא. כי בכפר שלהם לא לובשים בגדים" ככה טבעי, ככה פשוט. בדיוק כמו שחרדים\חילונים\מוסלמים\צ'אלמרים נראים אחרת כך גם ההימבה…

 הדיונים במועדון ממשיכים ומתרחבים לכל תחומי החיים, ההשוואה בין שבטים אפריקאים לבני אדם מערביים. המסקנה המדהימה היא שהכל בחיים שלנו הוא תרבותי, היחס שלנו לגוף, לאנשים, לחיות, לניקיון, לאוכל, אפילו רגשות ויכולות פיזיות!! (סחיבת משאות כבדים, הליכה למרחקים עצומים בגיל צעיר, ללכת יחפים על קוצים ואבנים ועוד)  יש מעט מאד השפעה לנטייה מולדת והרבה יותר השפעה לתרבות אליה נולדנו ובה גדלנו והתחנכנו!

 

Booking.com

בואו לטייל איתנו בזמן אמת!

אודות חו''ל כשר

אודות חו''ל כשר

Booking.com

בואו לטייל איתנו בזמן אמת!

Booking.com

בואו לטייל איתנו בזמן אמת!

Booking.com