2022_10_16_19_02_IMG_8637

לטייל זה לחיות - שבוע 163

בורחים מבוטסוטאנה נשדדים בדרום אפריקה

16-22.10.22
שבוע 162
יום ראשון ערב חג ארוך נוסף ואנחנו מנצלים בו כל רגע. קמים מוקדם ונפרדים מהקמפסייט היפה ברונדו, אחרי קניה ב2 סופרים שונים (שגם בהם לא השגנו כל מה שרצינו) ונסיעה של שעתיים אנחנו מגיעים לקמפסייט יפיפיה נוסף על נהר האוקובנגו. קרוב יותר לגבול עם בוטסואנה אליה אנחנו צריכים לעבור מיד אחרי החג.
אנחנו מזמינים שייט בנהר לאחה״צ ורצים מיד להכין ולאפות 2 וחצי קילו בצק לחלות ולאכול ארוחת צהריים ובדיוק בזמן אנחנו עולים על שייט בנהר האוקבנגו לצפות בתנינים והיפופוטמים. השייט מדהים ויפהפה ואנחנו רואים לומדים המון! הוא אמור היה להיות רק שעה וחצי אבל מתמשך לשעתיים אז אנחנו חוזרים לקמפר ממש בכניסת החג!

החג ארוך ומקסים! מזג האוויר מעולה! אנחנו מטיילים לאורך הנהר ורואים המון היפופטמים ולוטרות ממש מקרוב!
במוצאי שמחת תורה נפתחים השמים ויורד מבול! אנחנו רצים מהר לסגור את כסאות הקמפינג והמטבח החיצוני ונרטבים עד לשד עצמותינו.
בבוקר, העולם כולו כאילו שמח עם הגשם. הציפורים מצייצות במנגינה שלא שמענו עד עכשיו אבל יש רק טפטוף שנחלש עד שמפסיק ולא מפריע לתכניות שלנו.. אנחנו מתארגנים ויוצאים ממש מוקדם לכיוון בוטסואנה! הדרך לגבול עוברת בתוך פארק לאומי ובחמש דקות של נסיעה אנחנו רואים פילים, זברות, צבאים וג’ירפה!
במעבר הגבול אנחנו מנסים לקבל החזר מע״מ על כל הטיפולים והגלגלים והסרן החדשים שהחלפנו בנמיביה אבל לא נותנים לנו כלום. למרות הכל זה גבול מהיר ומהר מאד אנחנו בבוטסואנה! יש כביש סלול לאורך הדרך אבל הוא מלאא בבורות. על הכביש לאורך הדרך כל הזמן חוצות פרות, עיזים, פילים, סוסים וחמורים…
אנחנו מחפשים תחנת רדיו עם מוזיקה טובה ומגלים שיש רק תחנה פעילה אחת בבוטסואנה. אין לנו מוזיקה אז אנחנו מאזינים לרדיו והשפה שלהם (או משהו באוויר כי גם החמורים נראו קצת בהיי..) גורמת לנו להתקפת צחוק עד דמעות, כאב בטן ולחיים..
מזג האוויר אפרורי וקריר ואנחנו מחפשים איפה לקנות קפה. וסים.. אבל אין כלום מלבד חיות לאורך הדרך. בסופו של דבר אנחנו עוצרים בצחנת דלק שגם בה אין קפה או סים.. אבל הם שולחים אותנו לחנות קפה קטנה ממול… אחרי עצירה קצרה לקפה אנחנו ממשיכים בחמש שעות הנסיעה לעיר מאון ומיד עוצרים אותנו שוטרים ועולים לסיור בקמפר… לא כי עשינו משהו רע. סתם כי מעניין אותם ויש להם האפשרות…

אחרי חמש שעות נסיעה אנחנו מגיעים לקמפסייט שבגוגל היה נראה הכי נורמלי במאון אבל מיד כשאני נכנסת יש לי הרגשה רעה. בגלל השעה המאוחרת אני מודיעה לישראל שנישן כאן רק הלילה אבל לשבת נמצא מקום טוב יותר.
רעבים מהנסיעה אנחנו נכנסים לקמפר, רותי מתחילה להכין אוכל. אני נותנת לשני שזיף (ולשם שינוי לא אומרת לה לצאת לאכול בחוץ..) יהונתן ויעל משחקים בחוץ ואז אני שומעת את יהונתן שואג!!! לפי השאגה היה ברור שזה יכול להיות רק נחש או תנין שטורף אותו! אני רצה לדלת ומגלה אותו עם ברכיים על הסולם. הידיים אוחזות חזק חזק בגומי השחור שמצפה את דלת הכניסה לקמפר, העיניים שלו יוצאות מחוריהן מבהלה והוא שואג!! אני חושבת שזה בטח נחש אבל למה הוא לא זז?? אני מנתקת אותו מהדלת, הוא עף אחורה ואני חוטפת מכת חשמל ומבינה שהוא התחשמל!!
הוא רץ, רועד כולו מהזרם, בוכה ומחזיק את היד. לוקח לי זמן להבין שהפצע באצבע זה מכוויה..
אני רצה אחריו מחבקת אותו ובוכה איתו ובעיקר אנחנו המומים! איך זה קרה? למה?? ומה עושים עכשיו??
מהצרחות מגיעה אישה מהקמפסייט הסמוך ומתחילה לבדוק מה גרם להתחשמלות, גם בעלה מגיע ויחד עם ישראל הם בודקים את החוט שמחבר את הקמפר לשקע של הקמפסייט, את כל מכשירי החשמל בקמפר. הם לא מוצאים כלום אבל במהלך הבדיקות האלה כוולנו נוגעים בסולם ובקמפר בו זמנית (כמו שיהונתן היה כשהתחשמל) ומתחשמלים שוב ושוב (בזהירות כמובן אז לא בעוצמה שהוא התחשמל) אחרי המון בדיקות והתחשמלויות ושיחה עם גורג (שכבר מזמן עובד ביאכטות בפלמה דה מיורקה…ומכין לעצמו בליל שבת סעודת שבת) המסקנה היא שהחשמל מגיע מהאדמה. והשילוב של האדמה שנוגעת בסולם שנוגע בקמפר יחד עם בנאדם שנוגע בשניהם סוגרת מעגל. ישראל מנקה את הסולם ומדביק לו גומי חדש ברגליים. אנחנו מרחיקים את הסולם מהקמפר ועדיין לא מתאוששים מהטראומה. הולכים רועדים ומדוכאים ולא מסוגלים לתפקד.אנחנו אוכלים ארוחת ערב ורק רוצים לסיים את היום הזה וללכת לישון אבל אם מעבר גבול, נסיעה של חמש שעות והתחשמלות זה לא מספיק עכשיו גם מהנסיעה הקופצנית (על הבורות) משהו השתחרר במיטות של הילדים וצריך לתקן אותן!

בבוקר יום חמישי עדיין מתעוררים עם לב מכווץ. אני עושה כושר הרבה זמן עם המון נשימות שלא באמת מסדירות לי את הנשימה. ישראל מעסיק את עצמו בתיקונים בקמפר, אני מכינה חלות, עושה כביסות וישראל ממשיך בתיקונים, אני מתבוננת בילדים המשתוללים, כמה הם חיים ושמחים ומודה לאלוקים. אבל כל זה לא מחזיר לנו את הנשימה או את ההרגשה שאנחנו יכולים לתפקד. אנחנו כל-כך רוצים לעזוב את המקום בו קרה לנו דבר נורא כל-כך אבל אין לנו כוחות להתארגן לנסיעה. היו לנו כל-כך הרבה תכניות לטיולים בבוטסואנה, אפילו להיום ואנחנו בכלל בלי חשק לראות שום דבר!
אחרי חצי יום שהרגיש כמו שבוע בהספקים ישראל בא לברר מה התכניות שלי אחרי מה שקרה.. התברר ששנינו מרגישים אותו דבר. למרות שהתרגשנו מהטיול בבוטסואנה שנינו מרגישים שצריך עכשיו לדלג עליה לגמרי, לחתוך ישר ליוהנסבורג. להתאושש מהטראומה. להיות קצת בציווליזציה. לתקן את הבטריות ורק אז להמשיך במדינות הקשוחות של אפריקה.

למרות הקושי אני הולכת ומכינה את הקמפר ליציאה כמה שיותר מהר ובאחת בצהריים אנחנו יוצאים לנסיעה של חמש שעות שתקדם אותנו ליוהנסבורג- דרום אפריקה.
למרות שהכביש סלול הדרך הזאת קשה לנו מאד אבל אנחנו צולחים אותה ובחושך בחושך אנחנו מגיעים לקמפסייט אחר. אתם כבר יודעים כמה קשה לי להתחבר למקום כשאנחנו מגיעים אליו בחושך אבל הפעם אפילו בחושך אפשר לראות שהמקום הזה הרבה יותר מוצלח ונעים. וגם יותר זול…
הדבר הראשון שישראל עושה זה לגעת באדמה, בסולם ובקמפר בו זמנית והוא רואה שאין אפילו טיפת חשמל! רק אז אנחנו מבינים שהבעיה היתה ספציפית באדמה בקמפסייט הקודם (הרי גם בנמיביה תמיד הסולם היה על האדמה ותמיד הילדים עלו אותו דבר ולא התחשמלו) יהונתן שב״ה נשאר בלי טראומה מסכים לגעת ולראות שאין חשמל. רק אני מהטראומה לא מוכנה לנסות.
רותי מכינה ארוחת ערב, יש גם קליטת אינטרנט בקמפר (ולא רק בבר כמו בדכ) ומתחילים להרגיש שהכל מסתדר.
בבוקר מגלים שהגענו למקום יפיפה, שקט ופסטורלי ולאט לאט הנשימה גם חוזרת. אני מנצלת את קליטת האינטרנט ומקדישה את יום שישי בעיקר לעבודה וקצת לאפיה וניקיון.

Booking.com

בואו לטייל איתנו בזמן אמת!

אודות חו''ל כשר

אודות חו''ל כשר

Booking.com

בואו לטייל איתנו בזמן אמת!

Booking.com

בואו לטייל איתנו בזמן אמת!

Booking.com