אחרי חמש שעות נסיעה אנחנו מגיעים לקמפסייט שבגוגל היה נראה הכי נורמלי במאון אבל מיד כשאני נכנסת יש לי הרגשה רעה. בגלל השעה המאוחרת אני מודיעה לישראל שנישן כאן רק הלילה אבל לשבת נמצא מקום טוב יותר.
רעבים מהנסיעה אנחנו נכנסים לקמפר, רותי מתחילה להכין אוכל. אני נותנת לשני שזיף (ולשם שינוי לא אומרת לה לצאת לאכול בחוץ..) יהונתן ויעל משחקים בחוץ ואז אני שומעת את יהונתן שואג!!! לפי השאגה היה ברור שזה יכול להיות רק נחש או תנין שטורף אותו! אני רצה לדלת ומגלה אותו עם ברכיים על הסולם. הידיים אוחזות חזק חזק בגומי השחור שמצפה את דלת הכניסה לקמפר, העיניים שלו יוצאות מחוריהן מבהלה והוא שואג!! אני חושבת שזה בטח נחש אבל למה הוא לא זז?? אני מנתקת אותו מהדלת, הוא עף אחורה ואני חוטפת מכת חשמל ומבינה שהוא התחשמל!!
הוא רץ, רועד כולו מהזרם, בוכה ומחזיק את היד. לוקח לי זמן להבין שהפצע באצבע זה מכוויה..
אני רצה אחריו מחבקת אותו ובוכה איתו ובעיקר אנחנו המומים! איך זה קרה? למה?? ומה עושים עכשיו??
מהצרחות מגיעה אישה מהקמפסייט הסמוך ומתחילה לבדוק מה גרם להתחשמלות, גם בעלה מגיע ויחד עם ישראל הם בודקים את החוט שמחבר את הקמפר לשקע של הקמפסייט, את כל מכשירי החשמל בקמפר. הם לא מוצאים כלום אבל במהלך הבדיקות האלה כוולנו נוגעים בסולם ובקמפר בו זמנית (כמו שיהונתן היה כשהתחשמל) ומתחשמלים שוב ושוב (בזהירות כמובן אז לא בעוצמה שהוא התחשמל) אחרי המון בדיקות והתחשמלויות ושיחה עם גורג (שכבר מזמן עובד ביאכטות בפלמה דה מיורקה…ומכין לעצמו בליל שבת סעודת שבת) המסקנה היא שהחשמל מגיע מהאדמה. והשילוב של האדמה שנוגעת בסולם שנוגע בקמפר יחד עם בנאדם שנוגע בשניהם סוגרת מעגל. ישראל מנקה את הסולם ומדביק לו גומי חדש ברגליים. אנחנו מרחיקים את הסולם מהקמפר ועדיין לא מתאוששים מהטראומה. הולכים רועדים ומדוכאים ולא מסוגלים לתפקד.אנחנו אוכלים ארוחת ערב ורק רוצים לסיים את היום הזה וללכת לישון אבל אם מעבר גבול, נסיעה של חמש שעות והתחשמלות זה לא מספיק עכשיו גם מהנסיעה הקופצנית (על הבורות) משהו השתחרר במיטות של הילדים וצריך לתקן אותן!