2022_08_28_12_35_IMG_3667

לטייל זה לחיות - שבוע 155

שבוע של הגשמת חלומות בנמיביה

עמק המוות SOSSUVLEI NAMIB DESERT

28.8-3.9.22
בוקר של הגשמת חלום גדול שלי. השעון מצלצל ב6,עוד לפני הזריחה. אני קמה וממהרת את כולם לקום ולהתארגן כדי שנספיק להגיע לשער מיד בשעת הפתיחה. אנחנו נכנסים בזמן ל sesserim .הפארק הלאומי בו נמצאות הדיונות המפורסמות ועמק המוות- התמונה הכי מפורסמת של נמיביה והמקום אליו תמיד חלמתי להגיע! מהבוקר אני מרוגשת ולא מצליחה להפסיק לחייך וזה רק מתגבר כשאנחנו נכנסים לפארק ורואים את הדיונות האדומות היפיפיות. איתי, האורח שהיה לנו בשבת אמר לנו שהכי שווה זה עמק המוות וכל הדיונות שעוצרים בהן קודם הן רק הקדמה למנה העיקרית.. לפי התמונות אנחנו מבינים שהוא צודק ולכן מוותרים על העצירות בדיונות 40 ו45 המפורסמות ונוסעים דוך לעמק המוות.

הכניסה לאזור עמק המוות אפשרית רק ברכבי 4×4 ורוב האנשים מעדיפים לקחת נהג של השמורה בשביל הנסיעה על החולות הטובעניים. אבל אנחנו בנינו כזה רכב חזק..לא ניסע בו בחולות? אפילו שהוא עם קמפר כבד ככ! וכך אנחנו נוסעים לראשונה במצב 4×4 ! הקמפר שלנו אוכל את הדרך הזאת בלי מלח וכל מי שעובר סביבנו נדהם!! הם בחיים לא ראו רכב גדול וכבד ככ שנכנס לשם (הכניסה למשאיות אסורה…)

החיוך שלי מתרחב עוד יותר והאושר שלי מרקיע שחקים כשאנחנו צועדים על החולות האדומים במרחבים האינסופיים ומגיעים אל עמק המוות!! לא רק אני מאושרת… גם הילדים, הם הרי כל כך אוהבים חול! במיוחד יעל! היא מיד חולצת נעליים ורצה יחפה נהנית לטבוע בחול הרך. כמובן שאני לא מפסיקה לצלם לאורך כל הדרך ואנחנו מתחילים בטיפוס על הדיונה הענקית שמעל האגם היבש. הטיפוס על החול שמחליק מתחת לרגליים שלנו ומחזיר אותנו אחורה בכל פסיעה. השמש כבר במרכז השמיים והיובש מטורף! סופסוף אני מבינה למה אני סוחבת 3 וחצי ליטר כל השעות שטיילנו עד עכשיו… הכל נגמר! שני שטיפסה לפני שנה 450 מדרגות על הסלע בגואטפה קולומביה מפתיעה אותנו שוב ומטפסת בעצמה את כל הדרך לפסגת הדיונה הגבוהה! הדרך לא רק קשה לטיפוס, בשבילי היא גם מפחידה! על כל מטר שאני עולה לגובה אני מבינה שאחכ אצטרך לרוץ אותו במדרון התלול ואני כל-כך מפחדת!! אני מתחננת לישראל ולילדים שאין הבדל בין הפסגה לאמצע הדרך ובואו נרד כבר אבל הם מתעקשים להגיע לפסגה, ושני כבר תיכף שם אז אני בעקבותיהם..
הנוף מהפסגה לגמרי שווה את הטיפוס הקשה ואת המדרון התלול והאינסופי שאני מדדה לאט אחרי הילדים שרצים במהירות אל כל הדרך למטה…

 

הדרך חזרה לקמפר קשה עוד יותר מהטיפוס, בטיפוס הייתה לנו מטרה, הייתה חוויה. עכשיו אנחנו רק רוצים להיות במזגן, לתפוס מחסה מהשמש הקופחת ומהיובש הנוראי. כמה ששותים לא עוזר! כל 10 דקות נדמות לנו כנצח, יעל ושני תשושות לכן ישראל סוחב את שני ורותי ואני בתורנות סוחבות את שני מה שמאריך לנו את הדרך עוד יותר…

אנחנו נכנסים לרכב ויוצאים איתו מאזור החולות ואז עושים עצירה לשייק קפוא שיקרר אותנו ומבינים שוב עד כמה זה גאוני לטייל עם קמפר משוכלל באפריקה. בחולות בשומקום אין אפילו קיוסק לקנות מים ולנו יש שייק קפוא בטעם ארטיק בננה ואפילו לא צריך לבדוק אם כשר או לא…

הנסיעה עד הקמפסייט אורכת כשעה, אנחנו תשושים מהחום והטיפוס והשמש שיוקדת בעיניים לא עוזרת. למזלנו נשאר מספיק אוכל משבת ולא צריך לבשל צהריים. אנחנו מכניסים את האוכל לחימום בתנור, הולכים לבר לתפוס קצת אינטרנט חלש (אין קליטה בכל האזור וגם הווי פיי בבר מספק מעט אינטרנט לווצאפ בלבד) ולשתות עוד משקה קר ומרענן. אח"כ חוזרים את הדרך הארוכה לקמפר, אוכלים, מתקלחים וצופים בשקיעה רק כדי לא להירדם לפני השמש….

 

חוג הגדי

בוקר, עדיין תשושים מאתמול אבל אין טעם להישאר באזור אז מתארגנים ויוצאים לדרך. היעד הבא -סווקאפמונד. הדרך קשה מאד וקופצנית ואנחנו כל-כך רוצים לעצור אבל גם רוצים להגיע… בצד הדרך אנחנו רואים מספר רכבים שעצרו, אז עוצרים ואוכלים ארוחת בוקר. אנחנו רואים את כל האנשים מצטלמים ליד השלט, אין לנו מושג מה הוא אומר ואין עדיין אינטרנט לברר.. אז קודם תמונה ואחכ נבדוק… מתברר שהמקום הוא חוג הגדי, אחד מחמשת קווי הרוחב של כדור הארץ..

האגם הורוד

אנחנו ממשיכים בנסיעה הקופצנית מאד, עוצרים בעוד נקודת תצפית בדרך ומגיעים לוולביס ביי. עיירה מתפתחת יפיפיה על חוף הים. החוף מלא בפלמינגואים יפיפיים. אנחנו ממשיכים בנסיעה על החוף, עוברים את מפעלי המלח ומגיעים אל הקסם!! אגמים ורודים!! ממש כאילו נחתנו במכת דם!! וזוהי הגשמת חלום שניה להשבוע! חלמתי להיות באגם הורוד במקסיקו אבל בדיוק בתקופה שהיינו שם הוא לא היה ורוד… אז הנה אנחנו באגמים המאד מאד ורודים בנמיביה!
הכביש ממשיך ארוך מאד בתוך הים ואנחנו נוסעים ונוסעים בלי לדעת לאן הוא מוביל. כשאנחנו מגיעים לחולות הים אנחנו מסתובבים וחוזרים. אחכ מתברר ששם נמצאת האטרקציה העיקרית שבשבילה הגענו לאזור, הסנדוויץ הארבור- המקום בו הדיונות פוגשות את הים. המחזה הוא מדהים! אבל הכניסה לשם מותרת רק עם נהגים מקצועיים ומיומנים בנהיגה בדיונות האלה ובטח לא עם קמפר גדול וכבד כמו שלנו… האטרקציה הזאת עולה יקר מידי בשבילנו ואנחנו נאלצים לוותר עליה😣

אחרי קניה בסופר וארוחת ערב בחניה של הסופר אנחנו מתלבטים איפה ללכת לישון מצד אחד יש לנו מספיק חשמל אפילו שלא התחברנו לחשמל כבר שבוע- רק מהסולארים! ומספיק מים במכלים, ויש קליטת אינטרנט טובה מהסים אז אין טעם לשלם על קמפסייט, ומצד שני אנחנו בעיר, לא בטבע ועלול להיות מסוכן לישון ברחוב עם קמפר בולט כמו שלנו. אנחנו מחליטים לצאת מהעיר ולישון בחולות אבל כבר חשוך ונראה שיש הרבה ביצות באזור, אנחנו מפחדים להיכנס למקום לא ברור… ישראל מזהה תחנת דלק בה המון משאיות עוצרות ללילה. הוא נכנס לשם ושואל את המתדלק האם אפשר לחנות שם גם ואם זה בטוח ונענה שכן, אפשר בשמחה ובטוח מאד. התחנה פתוחה 24/7 והמתדלק בעצמו מבטיח לשמור עלינו…
אנחנו חונים, מתקלחים בקמפר במים חמים והולכים לישון בתחנת דלק ובמפתיע, ישנים לא רע…
בבוקר אנחנו ממשיכים את חצי שעת הנסיעה לסווקאפמונד, ישראל נכנס לפופקוביץ (רשת חנויות לחומרי בניה בבעלות יהודית) לקנות כמה דברים לתיקונים בקמפר ומברר שם גם איפה יוכל לתקן את טנק המים שצריך להלחים. מפנים אותו לעסק בדיוק ממול ואחרי ארוחת בוקר בחניה של פופקוביץ אנחנו עוברים לעסק של ההלחמות, פרנקו הבעלים ניגש לברר מה אנחנו צריכים, ישראל מסביר לו והוא אומר שהוא יעשה לנו את העבודה. זה יארך שעה והוא לא יקח לנו כסף!! ישראל המום שואל אותו מה פתאום שיעשה את העבודה בחינם והוא עונה שכי אנחנו אנשים טובים ומכניסים כסף למדינה שלו. הוא לא רק מתקן לנו את טנק המים בחינם הוא גם מבקש מאשתו לקחת אותנו לקניון בזמן התיקון כדי שהילדים לא ישתעממו ולהחזיר אותנו כשסיימו… וגם בזמן שהעובדים שלו מתקנים יושב עם ישראל על מפת נמיביה ועוזר לו לתכנן את המשך הטיול. הוא ואשתו היו המומים לגלות שתיירים משלמים יותר מכפול על כניסה לאטושה- הספארי של נמיביה. הם אפילו התקשרו אליהם לצעוק עליהם על הבושה שככה מתייחסים לתיירים ולא הפסיקו להתנצל בפנינו על איך המדינה שלהם מתייחסת אלינו…
כשהתיקון מסתיים במקצועיות אנחנו נוסעים לקמפסייט ועוצרים בשביל ניקיונות ותיקונים אלא שאני מתמוטטת לגמרי וצונחת למיטה תשושה בלי יכולת לזוז. העבודה הקשה והאינסופית בקמפר יחד עם הנסיעות הקשות והטיפוס על הדיונות גמרו עלי.

ישראל, תשוש גם הוא מתחיל מיד להעמיד מכונות כביסה ולתלות אותן אחת אחרי השניה ובמקביל לתקן דברים בקמפר בזמן שהילדים חוגגים את הקמפסייט החדש ומלקקים גלידה.

בבוקר השעון כמו תמיד מצלצל ב7 אבל אני לא קמה. גם ישראל לא קם ואפילו הילדים נשארים במיטות. מזג האוויר הקר והגשום בחוץ משאיר אותנו במיטות עד השעה 10!! כבר חודשים ארוכים מאד שלא קמנו בשעה כזאת!
ישראל ואני תשושים ושבורים, הקימה המאוחרת עזרה רק קצת אבל אין ברירה, חייבים לקום לנקות ולתקן את הקמפר. אנחנו מזיזים את מכונת הכביסה והמקרר, מנקים מאחוריהם. מוציאים את כל הארונות ועושים ניקיון של פסח ממש… ישראל מתקן עוד ועוד דברים בקמפר ורותי ויהונתן עושים גן וקייטנה ליעל ושני…

CAPE CROSS מושבת כלבי הים הגדולה בעולם

למרות שהתיקונים בקמפר לא הסתיימו ותיכננו לישון בסווקאפמונד שני לילות, מזג האוויר הקר והקודר דוחף אותנו להמשיך הלאה. אנחנו קמים ויוצאים לדרך, לא לפני שמצטיידים בקניה גדולה ואוכלים ארוחת בוקר, שוב בחניה של הסופר…

אנחנו נוסעים לאורך החוף תחת השמים האפורים ומגיעים לקייפ קרוס, מושבת כלבי הים הגדולה ביותר בעולם! יותר מ200 אלף כלבי ים במקום אחד שמריח בהתאם… התלבטנו האם המקום הזה שווה נסיעה של שעה וחצי כל צד כשאין עוד שום דבר אחר לראות באזור… טענתי שלמרות שראינו בעבר כלבי ים עדיין לא ראינו את המושבה הגדולה ביותר בעולם ולכן חייבים לנסוע. ההחלטה הזאת התבררה כנכונה כי לראות כמות גדולה כל-כך של כלבי ים, כל-כך מקרוב! ממש ללכת בינהם היא חוויה אחרת! מרתקת ומהנה. למרות הריח הנוראי אנחנו מבלים במקום שעה ארוכה ונהנים מכל רגע!

אנחנו מתרחקים מעט מהריח וחונים ליד משרד הקבלה כדי לאכול ארוחת צהריים לפני שממשיכים בנסיעה, בזמן שאני מבשלת ומכינה בצק לחלות שיתפח בזמן הנסיעה ישראל מגלה שיש נזילה בדוד ושואל 2 עובדים מקומיים איפה הוא יכול למצוא מישהו שמבין בצנרת שיתקן לו את הדוד. בלי לשאול שאלות הם נכנסים ועובדים שעה ארוכה כדי לתקן את הנזילה ולא מוכנים לקחת תשלום! יום אחרי יום שאנשים מתקנים לנו דברים, נותנים עבודה של שעה ולא מוכנים לקחת כסף!!
השמורה כבר נסגרה והעובדים נעלמו כלא היו, אנחנו ממהרים לצאת משם ולנסוע…

אם אתמול עוד התלבטנו האם לנסוע לשפיצקופ שנמצאת במרכז נמיביה או להמשיך לאורך החוף לסקלטון, מזג האוויר האפרורי והקר לאורך החוף לא משאיר ספק ואנחנו מתרחקים מהחוף, לעולם בעקבות השמש…

השעה כבר מאוחרת ואנחנו מחליטים לנסוע עד שתשקע השמש ובשעה שבע בערב בדיוק לעצור לצד הדרך וללכת לישון. הדרך שוממה לחלוטין, רק חול וחול מכל הצדדים בלי נפש חיה ובלי רכבים. ובדיוק כשהשמש שוקעת אנחנו מגיעים להרים. ישראל שמח שנוכל להיצמד ולישון ליד הר אבל אנחנו מגלים שהוא לא היחיד שחשב שלהיצמד להר זה רעיון חכם. יש בקתה של מקומיים שגרים באזור… ואני חוששת להתקרב ולישון לידם.. ישראל אומר שזה דווקא מעולה לישון ליד מקומיים, לא לידם אלא ממש אצלם… לחנות את הקמפר בחצר שלהם… בעוד אנחנו מתלבטים אם זה בטוח או מסוכן המשפחה המקומית שעשתה את דרכה מהכביש הראשי לבקתה מתחת להר שמה לב אלינו והילדים שלהם רצים לקראתנו ומזמינים אותנו…
אנחנו מסבירים להם שאנחנו רק רוצים לחנות במקום בטוח לישון והם בשמחה גדולה מראים לנו את הדרך לבקתה שלהם. בקתה קטנה עשויה מפחונים ישנים, ללא דבר בפנים! אנחנו חונים לידם, נכנסים לקמפר, מדליקים אור ותנור, אופים את החלות לשבת ולחמניות טריות לארוחת ערב. מתקלחים במים חמים והולכים לישון עם שמיכה וכרית על המיטות הנוחות כשלידנו בבקתה הם מדליקים מדורה בחוץ ואח"כ הולכים לישון על הרצפה בבקתה, בלי מקלחת, אפילו קרה, בלי להחליף בגדים ובלי מיטות!! הפער זועק לשמים!!
אז כדי לאזן אותו, אחרי עשרה ימים בהם לא התחברנו בכלל לחשמל, מתוכם שלושה ימים מעוננים מאד. ואחרי שאפיתי 2 וחצי קילו חלות אחרי השקיעה, נגמר גם לנו החשמל… בלי חשמל וללא קליטת סלולר או אינטרנט באזור אין לנו מה לעשות ואנחנו הולכים לישון ב9…

 

בשש בבוקר, עוד לפני הזריחה אנחנו מתעוררים, הילדים בבקתה כבר ערים, מלקטים זרדים למדורה או יושבים לבהות בנו מתעוררים בקמפר..
הילדים שלנו מתלבשים במהירות ויוצאים להכיר את המארחים. אין צורך בשפה או תחום עניין משותף, תוך דקה הם חברים ומשחקים יחד במשחקים שיהונתן ויעל מוציאים…
ישראל יוצא גם הוא ומתחיל לדבר עם בעל הבית, ואז גם אני יוצאת ומנסה להבין איך חיים ככה באמצע שומקום בלי חיבור למים/חשמל/סלולר/רכב/תחבורה ציבורית.

מבין כל 12 בני המשפחה רק האבא מדבר אנגלית. והבן הבכור קצת… הוא מספר לנו בגאווה שהוא למד בבית ספר בסווקאפמונד ולכן יודע אנגלית. אבל הילדים שלו לא לומדים בבית הספר כי אין כסף. רק הגדול הולך מידי פעם כשמתאפשר. בית הספר עבורם הוא הרבה יותר מהשכלה, הוא סמל סטטוס של יכולת או אי יכולת. לכן כשאנחנו מספרים לו שהילדים שלנו גם לא לומדים בבית ספר אני מופתעת מאד כשהוא אומר לנו שאורח החיים שלנו הוא בית הספר הטוב ביותר לילדים, ולנו כהורים משכילים יש את האפשרות כשאנחנו איתם כל הזמן ללמד אותם יותר טוב מכל בית ספר. 

הם חיים במקום המבודד הזה ליד ההר כבר תשע שנים, קודם הם גרו מעבר לכביש באזור מיושב יותר, אבל נמר היה טורף שם ילדים וכלבים אז הם עברו… 

ההר הוא הפרנסה שלהם. בזמן שהנשים והילדים נשארים בבית האבא יוצא לחצוב בהר, הוא דופק על האבנים עד שהן הופכות לאבנים הקטנות שמהן מורכבות דרכי העפר הנוראיות שאנחנו נוסעים עליהן… 

בעבור יום עבודה מפרך כזה הוא משיג בסופו של דבר דולרים (נמיביים) בודדים אותם הוא צריך לחסוך אחד לאחד כדי שיוכל לשלם בעת הצורך על נסיעה לעיר הגדולה (שלוש וחצי שעות נסיעה ב200 ראנד ברכב הפרטי היחיד באזור שיש לשכן מהכפר שמעבר לכביש) רק שם אפשר להשיג בגדים וקצת אוכל עבור הארוחה האחת שהם אוכלים ביום.

בור המים הקרוב נמצא במרחק של כחצי שעה הליכה בשמש הקופחת על האבנים, כך הם סוחבים גלוני מים, הנשים והילדים סוחבים 5 ליטר כל אחד. בעל הבית סוחב 25 ליטר. 

שירותים כמובן שאין, אבל גם בור או איזו פינה פרטית גם אין.. פשוט הולכים מאחורי ההר.. נחשים לעומת זאת יש בשפע, והילדים כבר מיומנים בזריקת אבן מדויקת אל ראש הנחש. כל ילד והמיומנויות שהוא צריך… 

מדברים הרבה על הרעב והעוני באפריקה, אבל אנחנו כבר ראינו עוני במסעות שלנו, היינו בהודו ובניקרגואה וראינו דברים. אבל שום דבר לא באמת דומה לעוני של אפריקה… כאן לעניים אין אפילו מים או עץ פרי או אפשרות לגדל תרנגולת.. הכל יבש!! הכל קשה יותר. לראות את המציאות הקשה אליה נולדים הילדים האלה, את מציאות החיים שלהם רק כי הם נולדו "לא נכון" זאת חוויה קשה. סטירת לחי. יהונתן יעל ושני לא שמו לב, מבחינתם זה ילדים שאפשר לשחק איתם אבל לנו, ובמיוחד לרותי שכל החיים חולמת לפרנס את כל עניי העולם זה קשה מנשוא. בזמן שהילדים משחקים, וישראל ואני מנסים ללמוד על החיים האלה, רותי יושבת בקמפר ומציצה עלינו מהחלון. קשה לה לספוג את חוסר השוויון שיש בעולם.  אנחנו אוספות כמה בגדים ומביאות להם,  מכינים ארוחת בוקר ומפרישים להם ומביאים עוד כמה מוצרי מזון סגורים. הם רואים שאנחנו נותנים אז הם מתחילים לבקש, בגדים מסוימים, מצרכים מסוימים ואפילו כסף. פתאום אנחנו מרגישים מחנק.. מרגישים שהגיע הזמן לעזוב ולא מבינים למה. הרי אנחנו רוצים לתת להם. למה קשה לנו כשהם מבקשים? רק אח"כ אנחנו מנתחים את ההרגשה ומבינים שזאת הייתה תחושת אשמה. הרגשה שעשינו משהו לא נכון. שפגענו באנשים האלה עם הנתינה שלנו. האנשים האלה יודעים לשרוד וחיים טוב עם המעט שיש להם. הם ראו כל מה שיש לנו ולא ביקשו, ולא הרגישו שהם צריכים משהו משלנו. אבל ברגע שהתחלנו לתת להם הפכנו אותם משורדים לנזקקים. פתאום נפתחו להם העיניים. פתאום הם צריכים…  

אבל את כל זה אנחנו מבינים רק אח"כ.. לכן כשאנחנו נפרדים מהם אנחנו משאירים להם כסף ומצרכים שהם מבקשים, כמו קפה… אנחנו נוסעים חצי שעה לשפיצקופ, שם מעדכנים אותנו שכל הקמפסייטים תפוסים ואין לנו מקום. הבטרייה של הקמפר שלנו מתה ואנחנו חייבים להטעין אותה ולהעיר אותה, אנחנו מבקשים רשות רק להתחבר לחשמל בינתיים…   ישראל מתחבר לחשמל ומנסה להעיר את הבטרייה בזמן שאני מנקה את הקמפר ומכינה אוכל לשבת. היא לא מתעוררת וכבר כמעט שבת. מוצאים לנו מקום בקמפסייט פרטי מבודד מאד, עם בריכה פרטית, נוף מדהים וחיבור למים אבל ללא חיבור לחשמל ואנחנו מעבירים שבת שקטה ומדהימה עם טיול קר בנוף שמסביב ומשחקי קלפים משפחתיים. 

בואו לטייל איתנו בזמן אמת!

אודות חו''ל כשר

אודות חו''ל כשר

Booking.com

בואו לטייל איתנו בזמן אמת!

Booking.com

בואו לטייל איתנו בזמן אמת!

Booking.com