ב״ה גם הדרך הקשה הזאת מסתיימת ואנחנו מגיעים לשער השמורה. כדי לישון בקמפסייט שבתוך השמורה צריך לשלם גם מחיר כניסה על כל יום שנמצאים שם. וכיוון שבשבת אנחנו לא מטיילים אין טעם שנשלם כל-כך יקר. יש רק קמפסייט אחד מחוץ לשמורה, כל השאר נמצאים במרחק של שעה נסיעה. אבל בקמפסייט היחיד שקיים אין מקום. אנחנו מרגישים בטוחים מאד לישון סתם בצד הדרך, השמש מייצרת לנו מספיק חשמל. יש לנו מכלים מלאי מים. יש לנו שירותים ומקלחת וכל מה שצריך ואין שום סיבה בכלל לישון בתוך קמפסייט אלא שמזהירים אותנו שיש פקחים שלא מאפשרים לישון מחוץ לקמפסייט. אז ישראל מתחבר עם אחראי המשמרת שבקמפסייט שמחוץ לשמורה ומשכנע אותו לתת לנו להישאר שם סתם ככה, בתחנת הדלק בלי חיבור למים או חשמל או מקום מסודר לעמוד. בסופו של דבר הוא משתכנע ומודיע לנו שמחר, בשבת, אחד העובדים יעביר את הקמפר לקמפסייט שיתפנה.
נכנסים לקמפר וישראל שמחזיק את עצמו לא להישבר ממכל המים שנשבר רואה עכשיו את שידת המגירות של הילדים כמעט מפורקת ומתפרק בעצמו. אני לא מוצאת מילים או מעשים לעודד אותו אבל יודעת שעוד שעה שבת וצריך לשקם את הקמפר מהנסיעה על הדרך הקשה. לנקות אבק, לסדר מה שזז ולאפות עוגה לשבת.
אני מרוקנת את טנק השירותים ומנקה אותו ואת השירותים, מכניסה עוגה לתנור בדיוק 40 דקות לפני הדלקת נרות, רותי מנקה את האבק וכולנו רצים יחד למקלחות של הקמפסייט שנמצא במרחק של קילומטר מהקמפר שלנו. בדרך למקלחת פוגשים בחור ישראלי! שגם הגיע הרגע ואמרו לו שאין מקום, גם הוא ביקש ״בישראליות״ נחמדה וקיבל אישור לישון עם אוהל בתחנת דלק לידנו..
בשמחה רבה אנחנו מזמינים אותו לסעוד איתנו בשבת. כבר חודש בקמפר וכל שבת רותי מבטיחה שהשם ישלח לנו אורחים ישראלים לשבת והנה סופסוף זה קרה!! אורח לשבת!!
אנחנו מתקלחים (במים רותחים! איזה כיף!) ורצים חזרה את הקילומטר עד הקמפר ומגיעים בדיוק להדלקת נרות!
איתי מגיע לסעודת שבת ובוודאי חושב שהוא חולם. באמצע המדבר שבסוף העולם פתאום בית חרדי עם סלטים ישראלים, טחינה, חצילים מכמה סוגים וכו… ואפילו סיר חריימה!! וחלות! ביתיות! והרבה יין ושיחה בעברית! אנחנו כל-כך נהנים לשבת איתו (וכנראה גם הוא איתנו…) כי גם אחרי ששעון השבת מכבה את האורות אנחנו ממשיכים לשבת ולשוחח בחושך עוד שעה ארוכה.