2021_09_01_15_24_IMG_1266

לטייל זה לחיות - שבוע 103

מקולומביה לניו יורק!

בדרך לניו יורק עוברים בבוגוטה

29.8-4.9.21

יום ראשון של שבוע מרגש כזה מתחיל מוקדם מאד! אפילו שלא ישנו בלילה, עוד לפני 6 וחצי בבוקר ישראל ואני כבר יוצאים להליכה. אחריה יש לנו שיחה חשובה עם יועץ לגבי מעמד התושב שלנו בארץ. אחרי שנתיים בחו"ל כשאין לנו תכנית לחזור זה עוד משהו שצריך לתת עליו את הדעת. 

ומיד אחרי הפגישה מסיימים לארוז ויוצאים לדרך! מחר טסים לניו יורק!! הכרטיסים עוד לא הוזמנו אבל ההחלטה התקבלה ואנחנו עדיין המומים מההתפתחות הלא צפויה. אם היו אומרים לי רק לפני שבוע ששבוע הבא נטוס כולנו לניו יורק זה היה נשמע לי לא הגיוני! 

כדי להיות קרובים לשדה התעופה ולמקום בו משאירים את הרכב אנחנו צריכים להגיע לבוגוטה – עיר הבירה של קולומביה.

Booking.com

הדרך יפה ומעניינת למרות שעוברת בכבישי אגרה רבים. אנחנו עוצרים רק פעם אחת ומגיעים בשעת צהריים מאוחרת לבוגוטה, פורקים את כל הרכב אל דירת הAIRBNB. ישראל מתיישב להזמין כרטיסים ואני מתחילה למיין מה לוקחים איתנו ומה נשאר ברכב. 

אני משתדלת לקחת כמה שפחות כי בראש שלי אני מאמינה ובטוחה שמיד אחרי החגים אנחנו חוזרים לקולומביה וממשיכים בדיוק מאיפה שהפסקנו. 

בבוקר האחרון בקולומביה אנחנו שוב מתעוררים מוקדם מידי וב7 בבוקר כבר יוצאים להליכה. בדרך מורידים לרכב את הארגזים והציוד שנשאר בקולומביה.  הליכת הבוקר בעיר הגדולה מביאה אותנו להבנה שלעולם לא נוכל לחיות שוב בעיר או לחזור לאורח החיים הקודם שלנו שכולל כ"כ הרבה לחץ של עירוניים… של עכברים במרוץ.

אחרי ארוחת הבוקר הילדים לומדים ואני ממשיכה לעשות סדר בדברים שנשארים בקולומביה, להכין אוכל ולהתארגן לטיסה. ישראל יוצא לסידורים אחרונים של הדפסות ובירוקרטיות שונות וסידורים של הרכב ואח"כ כולנו נוסעים אל העיר לאכול צהריים במסעדה במטרה שאח"כ נצליח לישון צהריים ולנוח לפני הטיסה שיוצאת רק מאוחר בלילה. הפעם לשם שינוי יש אנשים במסעדה, חבורת יהודים צעירים שלא ברור כמה הם יודעים על יהדות עם קעקוע בעברית "אני עבדך בן אמתך" על הזרוע ועוד יהודי מארגנטינה שפורט לרותי את  הפסו הקולומביאני לדולרים.

אני לא רוצה לאכול סנדוויץ' כבד אז מזמינה דג סלמון שמוסבר לי שמגיע בצלחת אבל מקבלת סנדוויץ' עם סלמון מעושן שאני לא אוכלת. אני לא אוכלת כלום ונשארת רעבה ובכל זאת אני היחידה שנרדמה בסוף לשנ"צ לפני הטיסה… 

טסים לניו יורק!

בערב אחרי מקלחות וארוחת ערב. ואחרי שהרכב מאוחסן במקומו, אנחנו נוסעים במונית גדולה לשדה התעופה. שם התור מתחיל עוד לפני שנכנסים לשדה!! התור הזה נמשך ונמשך ומסתבר ששדה התעופה בבוגוטה הוא שדה התעופה האיטי והלא יעיל ביותר בעולם!! הילדים שלא נרדמו בסופו של דבר בצהריים עייפים מההמתנה הארוכה בתור וכמעט נרדמים על הרצפה. כשאנחנו מגיעים בסופו של דבר לשער יעל היא זאת שנרדמת ראשונה.

כאילו לא סבלנו מספיק, בשרוול בדרך למטוס שוב פותחים מזוודות לבדיקה!!! אלוקים אדירים מה זה השדה הנוראי הזה?? וסופסוף אנחנו במטוס. הוא כ"כ עמוס שאין אפילו מקום פנוי אחד בשביל שני ואנחנו נאלצים לטוס טיסת לילה עם תינוקת עלינו!!! התינוקת שלפני רגע כמעט נרדמה פתאום ערנית מאד וקוראת בריכוז את הוראות הבטיחות של הטיסה. בסופו של דבר אנחנו מצליחים לסדר ששני תקבל את המקום הפנוי היחיד במטוס ולפחות תוכל לישון בנחת בטיסה.

אחרי 6 שעות טיסה אנחנו נוחתים לפנות בוקר בניו יורק. שני שישנה טוב כל הטיסה לא מתעוררת בנחיתה, גם לא כשיורדים מהמטוס עד התור לאימגרשיין- הגירה. הפעם בזכות שני אנחנו עומדים בתור של אזרחים אמריקאים שקצר יותר מהתור של תיירים…

ניו יורק!

ביציאה משדה התעופה אנחנו מזמינים אובר, ההבדל בין מחיר האובר מהבית לשדה התעופה בקולומביה לבין מחיר הנסיעה משדה התעופה לבית בניו יורק ממחיש לנו כבר ברגע הראשון שאנחנו בניו יורק! כבר בשדה התעופה הילדים המומים מכמות היהודים (בלבוש חרדי) שהם רואים וכשאנחנו מתקרבים לבורו פארק יעל צועקת בהתרגשות שהגענו "לארץ היהודים!" ואני מסבירה לה שזאת שכונה יהודית… אבל ארץ היהודים היא ישראל 🙂  

בשעת בוקר מוקדמת אנחנו יורדים מהמונית במרכז בורו פארק, בבית של אחותי, זאת ששידכתי לפני שנה ועכשיו אני נהנית מהפירות…(הפוסט עם סיפור השידוך)  אחותי שהתחתנה בישראל לפני חצי שנה עברה לגור בניו יורק אבל בדיוק עכשיו נמצאת בלוס אנג'לס. הטיסה שלנו היתה כ"כ ספונטנית שלא יכולנו להתכונן מראש אבל היא כן הספיקה לשכפל מפתח של הבית בלוס אנג'לס ולשלוח אותו עם יהודי שישאיר לנו אותו ליד הבית שלה בניו יורק. אנחנו מוצאים את המפתח ונכנסים, הילדים עדיין עם התיקים מתיישבים מיד ליד הפסנתר ומתחילים לנגן… 

10 בבוקר אחרי לילה ללא שינה, אנחנו בבית עייפים מידי בשביל לתפקד, ערניים מידי בשביל לישון.. מה עושים? אחותי הודיעה לנו שיש בשבילינו "כריות" (דגני בוקר) ואנחנו רק צריכים לקנות חלב. אז יוצאים ל"אושר עד" האמריקאי – BINGO. אחרי שנה בלי אוכל כשר אנחנו בטוחים שנעמיס עגלה מלאה ממתקים, מוצרי חלב ודברים טובים אבל מסתבר שכח ההרגל שולט או שהסתנוורנו והתבלבלנו כ"כ מהשפע שלא הצלחנו לקנות כלום! בסופו של דבר אנחנו יוצאים מהסופר עם אותה עגלה שאנחנו רגילים להעמיס בכל מקום בעולם – פירות וירקות ובשר כשר (את הבשר אנחנו אמנם רגילים לקנות בחב"ד ולא בסופר אבל הוא תמיד בתפריט..) אנחנו צועדים ברגל עם השקיות ועם שני על הידיים וישראל מאושר וטוען שלסחוב ככה בלי רכב בשבילו זאת הרגשה של חופש!

בבית אנחנו אוכלים כריות. מאכל שאפילו לא חלמנו עליו בכל המסע הזה! וכ"כ משמח את כולם! אח"כ אני עושה לבנות אמבטיה!! עוד משהו שלא היה לנו לפחות חצי שנה (היו רק מקלחות) וגם זה אושר גדול! פתאום אנחנו מרגישים שקיבלנו קצת מהחופש הזה שחלמנו עליו כ"כ הרבה זמן! האפשרות לקנות אוכל מוכן, להתארח, לדבר עברית, לפגוש אנשים כמונו, משפחה וכו..

בבייסמנט של אחותי כמו בכל בית של זוג צעיר יש רק 2 מיטות, סוכם שהילדים ישנו במיטות שלהם ואנחנו נישן בבייסמנט אחר של חברת מועדון מהממת שפותחת לנו את הבית שלה כבר בפעם השנייה.(פעם קודמת כשישראל טס לבד מאל סלבדור לניו יורק)  וכשאחותי תחזור הם יקנו מיטות לחדר האורחים, מה שתכננו לעשות כבר מזמן והילדים ישנו במיטות החדשות. 

כשכולם נקיים, מפוג'מים ועייפים מספיק בשביל שנת צהריים אנחנו משאירים את הילדים לישון והולכים עם שני ומזוודה אחת לבייסמנט "שלנו".. מרגישים קצת כמו זוג צעיר…

ה13 אבניו בבורו פארק עליו אנחנו צועדים בדרך מאחותי לבייסמנט שלנו הוא כמו רחוב רבי עקיבא בבני ברק. ולמרות שכולם לכאורה חרדים כמונו ואני אמורה להרגיש כמעט בבית, אני נתקפת בהלם תרבות שלא קרה לי בשום מקום אחר בעולם! הרחוב העמוס אנשים ממהרים, חנויות עמוסות בכל כך הרבה מותרות וכולם עם הטלפון על האוזן! חווית החיים השקטה והמינימליסטית שלנו בשנתיים האחרונות היא ההפך הגמור מכל השאון הזה וההרגשה היא שנפלנו לכוכב אחר!! אני מרגישה כל כך זרה כאן! ומבינה שארגיש כך גם בעיר בה גדלתי- בבני ברק.

הבייסמנט שלנו כמו אי של שקט. נעים ומפנק עם מצעים ריחניים ומקרר מלא שתיה וגלידות. אנחנו מתקלחים והולכים מיד לישון את שנת הצהריים הכי טובה אבר! אחה"צ אנחנו קמים וחוזרים אל הילדים. למרות שישנה מצוין שני עדיין לא מוכנה ללכת ברגל וכיוון שהעגלה נשארה בקולומביה ישראל נאלץ לסחוב אותה שוב את כל הדרך. 

 הבית שקט ואנחנו פותחים את הדלת בעצמינו.. מוצאים את יהונתן שהתעקש שהוא לא עייף ולא צריך לישון – ישן קפוא ומקופל על הספה בסלון הקר מהמזגן החזק ששכחנו פועל על 16 מעלות!

גם הבנות עדיין ישנות וכולם לא מבינים איפה הם, מה השעה ולמה מעירים אותם. בזמן שהם מנסים להתאושש ישראל מעמיד ארוחת הצהריים ומתענג על העופות שקנה בבינגו שמגיעים כ"כ נקיים – ישר לסיר.

בזמן שארוחת הצהריים מתבשלת אנחנו יוצאים עם הילדים לטייל על ה13. יעלי מתרגשת שבכל מקום כתוב בעברית ואני מבינה ש"מדינת היהודים" כאן מרגשת דווקא בגלל שכולם מדברים אנגלית ובכל זאת בכל מקום כתוב בעברית, שיש כ"כ הרבה לבוש יהודי דווקא בעיר של גויים.. 

התחנה הראשונה שלנו היא חנות ספרים, בה אנחנו קונים לילדים סידורים חדשים במקום האחד שאתו יצאנו למסע וכבר בלוי משימוש…

הסיבוב נמשך בעוד כמה חנויות ובביקור של עוקבת נחמדה שהזמינה אותנו לביקור עם הילדים. כיף לדבר עברית, כיף שהכל כשר וכיף לחוות חוויות ישנות ששוב חדשות אחרי כ"כ הרבה זמן. היינו ממשיכים עוד הרבה זמן אם לא הסיר על האש שמיהר אותנו הביתה… לארוחת הערב אוכלים פתיתים, עוד מאכל שלא היה לנו בשנתיים האחרונות…

סופת הוריקן!

בוקר חדש בניו יורק, אנחנו קמים בבייסמנט שלנו וממהרים לבייסמנט של אחותי אל הילדים. בדרך ישראל נכנס לקנות קפה בבייקרי ולמרות כל העוגות המגרות אני עדיין לא מסוגלת לקנות כלום! 24 שעות בניו יורק ועוד לא אכלתי שום דבר שחלמתי עליו כל השנה האחרונה! אבל לא לעוד הרבה זמן… מאוחר יותר אנחנו יוצאים עם הילדים לאותה מאפייה ומתפנקים בסופגנייה שמנה ועמוסה במילוי לכל אחד… 

הסופגנייה רק פתחה לנו את התיאבון אז חוזרים הביתה ומכינים ארוחת צהריים ואחריה ממהרים לבית של עוד עוקבת שרוצה להכיר אותנו ויש לה ילדים בגילאי הילדים שלנו וספרים בעברית לרותי…  רותי מכינה עם בת גילה סושי, יהונתן משחק עם בן גילו וגם לשני לא משמעם עם עוד שכנים שבאים להכיר אותנו ויש להם ילד בגילה.. 

כמובן שגם הכיבוד והממתקים לא חסרים… וכולם נהנים מאד עד ששני מתעייפת ומתחילה לבכות וגשם זלעפות יורד בחוץ בניגוד מוחלט למזג האוויר ששרר כל היום בחוץ ולא רימז על גשם. אנחנו לווים מטריות ורצים עם שני על הידיים. הבייסמנט שלנו קרוב יותר מהבייסמנט של אחותי אז אנחנו רצים לשם. גיטי המארחת מציעה לנו להשאיר את הילדים ופותחת לנו חדר בשבילם וזה יוצא מעולה כי אחותי חוזרת בלילה ועדיין אין מיטות חדשות לילדים. אני מתקשרת לישראל שמנקה ומכין את הבית יפה לאחותי וגיסי שחוזרים מאוחר בלילה ואומרת לו להביא בגדים ופיג'מות לילדים. 

אני מצטערת שהילדים ישנים איתנו כי היה לי כיף הרגשת החופש של לצאת בערב ולחזור אליהם בבוקר.. למרות שאנחנו עם שני… ולא יודעת איזה נס מתרחש כאן!

בלילה אחרי שהילדים כולם ישנים בבייסמנט שלנו אנחנו יוצאים לארוחת ערב זוגית במסעדה שנמצאת בדיוק ממול. מוזר לי שבתוך השכונה החרדית יש מסעדה כזאת פנסית, מסעדה סינית עם מפות לבנות ומלצר שממלא את הכוס אחרי כל לגימה… האוכל כמו אוכל אמריקאי עמוס ברטבים עתירי שמן, סוכר ומלח. כבר שכחתי את הטעם של כל הג'אנק הזה אחרי שנתיים של אוכל ביתי עדין ואני לא נהנית.. 

רגע לפני שיוצאים מהמסעדה, גיסי מודיע לנו שמנחיתים אותם בשיקגו בגלל ההוריקן שיש בני יורק! המומים אנחנו יוצאים החוצה ומופתעים לראות סופה!! אנחנו רצים בגשם את הכמה פסיעות מהמסעדה לבית ולמרות המטריות והמהירות אנחנו מגיעים סחוטים!! נכנסים לאמבטיה והמומים לגלות  שעלו בה מים, בינתיים הווצאפ מוצף בסרטונים של בתים ובמיוחד מרתפים שהוצפו מהסופה ואנחנו מתחילים לדאוג מה יקרה אם המרתף שאנחנו ישנים בו יוצף! לאן נלך?? אבל המים באמבטיה שלנו דווקא יורדים ולא ממשיכים לעלות, אנחנו מתקלחים והולכים לישון. 

בבוקר אנחנו מגלים הודעות מאחותי, מסתבר שהטיסו אותם לניו יורק בסופו של דבר והם הגיעו לבית מוצף כולו עד גובה הברכיים. בלי שום זכר לניקיון שישראל השקיע שם כמה שעות קודם. אבל איזה נס שהילדים לא נשארו לישון שם בדיוק הלילה!!

בבוקר הילדים קמים יחסית מאוחר בגלל החושך והשקט שיש בביסמנט, הוא גורם לסוג של ג'ט לג. הם ניגשים ישר לארון המשחקים ושוכחים שהם אמורי להיות צמאים או רעבים. רותי בולעת ספרים עוד לפני שקמה מהמיטה וישראל ואני פנויים לצאת להליכת הבוקר ולחזור עוד לפני שמישהו הבחין בחסרוננו. אז אנחנו מזרזים את הילדים לשגרת בוקר של בגדים ותפילה ויוצאים, שוב הולכים על ה13 בדרך לבית של אחותי, טועמים מאפה קטן במאפיה נוספת ומגיעים לפגוש את אחותי אחרי יותר משנתיים שלא ראינו שום בן משפחה!! המפגש מרגש מאד! רותי עם דמעות, יהונתן מתגלגל מצחוק ויעל בכלל מאבדת את הלשון מההלם. אבל הכי מפתיע ששני שמעולם לא ראתה אותה או כל בן משפחה אחר מבינה את ההתרגשות ושהיא "משלנו" ומיד מושיטה לה ידיים והולכת אליה בשמחה… 

אנחנו מבלים כל רגע עם אחותי. היא מלמדת את הילדים לנגן, לצייר ועוד הרבה דברים. אני מבשלת צהריים וגם מכינים שבת, זאת השבת הראשונה שהיא תעשה בבית  אחרי החתונה ואנחנו האורחים הראשונים שמבקרים אצלה! בערב אנחנו חוזרים להשכיב את הילדים בביסמנט שלנו ויוצאים לאכול ארוחת ערב בעוד מסעדה קרובה, הפעם חלבית שהפתיעה לטובה.

בואו לטייל איתנו בזמן אמת!

אודות חו''ל כשר

אודות חו''ל כשר

Booking.com

בואו לטייל איתנו בזמן אמת!

Booking.com

בואו לטייל איתנו בזמן אמת!

Booking.com