החווה מבודדת מאד והדרכים המובילות אליה הן דרכי עפר בתוך האינסוף הירוק. את הליכת הבוקר שלנו אנחנו עושים בנוף הזה, במזג האוויר הזה שהוא כבר לא קפוא כמו בחוות הקודמות אבל לא חם מידי וזה פותח את הלב, הנשמה והריאות ועוזר לנו להחליט, למרות העייפות והתשישות והכמיהה למנוחה אמיתית! שלא כוללת בישול, סדר, אריזות, טיפול אינטנסיבי בילדים… להתארגן ולצאת אל הטיול שבשבילו הגענו לאזור- עמק הקוקורה. 

אבל מזג האוויר החליט לעשות יד אחת עם מצב הרוח החלוש שלנו ובדיוק כשאנחנו מגיעים לכניסה לשמורה מתחיל לרדת גשם! לא סתם גשם, מבול! סופת גשמים. ואנחנו עושים אחורה פנה וחוזרים את כל הדרך חזרה הביתה.

חמישי בבוקר, מתעוררים מוקדם כרגיל לבוקר גשום אז מוותרים על הליכת הבוקר, אוכלים ארוחת בוקר קטנה (למי יש תיאבון לארוחת בוקר לפני הליכה?) ויוצאים לדרך ב7:59. הוויז מראה שלפנינו 5 שעות ו40 דקות נסיעה בדרך של 288 ק"מ ואנחנו יודעים שהמספרים האלו הם רק המלצה ובינם לבין המציאות אין שום קשר בקולומביה. 

ואכן עוד לפני שהספקנו להתחיל לנסוע אנחנו עומדים בפקק. ליטרלי עומדים. אפשר לכבות מנוע ולצאת מהרכב כי לא זזים בכלל! בתחילה אנחנו מחכים ברכב וקונים קפה מהרוכלים שניגשים לחלון… אבל אחרי שעה כל הכביש מלא באנשים שמסתובבים סביב המכונית שלהם.. אוכלים משוחחים ומשחררים את הגוף אחרי ישיבה ממושכת שמי יודע עוד כמה זמן תימשך.. וגם אנחנו יוצאים למרות שגשום בחוץ…