2022_10_28_14_13_IMG_9448

לטייל זה לחיות - שבוע 163

בורחים מבוטסוטאנה נשדדים בדרום אפריקה

23-29.10.22
בוקר בקמפסייט היפה בשומקום בבוטסואנה. 

אנחנו קמים ומחליטים לנסוע עוד חמש שעות, עד גבול דרום אפריקה. לישון לילה ומחר לעבור את הגבול.
בינתיים אנחנו מכינים ארוחת צהריים לנסיעה, מנקים ומסדרים את הקמפר ואני מנקה יסודי גם את המטבח החיצוני והתנור  ב11 אנחנו יוצאים סופסוף לדרך.נוסעים 5 שעות בלי לעצור. מאזינים למוזיקה ולפודקאסטים. אוכלים שניצלים והדרך קלה לנו. לכן כשאנחנו מגיעים בשעת אחה״צ לגבול וישראל שואל אם אני רוצה לעבור היום אני זורמת…

מעבר הגבול  עובר מהר אבל פקיד ההגירה נותן לנו ויזה לשבעה ימים בדרום אפריקה! יש לנו כ"כ הרבה תכניות בדרום אפריקה, תיקונים, טיולים ומנוחה… שבעה ימים  לא מספיקים לכלום מכל מה שאנחנו רוצים. ועוד הפסדנו יום כשעברנו הערב ולא בבוקר.

למרות שישראל ידע שכנראה נקבל רק שבוע (כי מותר לתייר להיות רק 3 חודשים בשנה בדרום אפריקה ואנחנו כבר היינו בה תשעה חודשים!) ברגע שקיבלנו את הויזה הוא נלחץ מכל מה שיש להספיק ומחליט לנסוע עד יוהנסבורג כבר היום (עוד 5 שעות נסיעה בנוסף לחמש שנסענו)

אנחנו מתחילים בנסיעה בלי סים ובלי אפשרות לכוון מפות, והשמש שוקעת מוקדם פתאום! בשש וחצי כבר חושך מצרים ולא רואים כלום בכבישים השבורים. כשאנחנו מגיעים לעיר וגם היא כולה חשוכה אנחנו נזכרים בלואד שדינג הזכור לשמצה (הפסקות חשמל יזומות שנמשכות לעיתים ימים שלימים!) אנחנו מותשים מהנסיעה הארוכה ומהחושך ורק רוצים להיכנס למקום בטוח ולישון אבל בחושך ובלי אינטרנט אנחנו לא מצליחים למצוא מקום כזה אז ממשיכים לנסוע לכיוון יוהנסבורג.

 וקשה! לנסוע בחושך. וגם יורד גשם. אז ישראל עוצר בתחנת דלק בעיר ושואל איפה אפשר למצוא קמפסייט, העובד בתחנה אומר לו ״אתה לא יכול לישון כאן. כולם קרימינלים כאן. תעוף מהעיר הזאת״ בלית ברירה ממשיכים..

8 בערב ואנחנו מגיעים לכביש אגרה, 2 כרטיסי האשראי שלנו לא עוברים משום מה ואין לנו שום כסף מזומן של דרום אפריקה עדיין. אנחנו שואלים איפה יש כספומט ואומרים שאין במקום שאנחנו יכולים להגיע אליו. האופציה היחידה שלנו היא להמשיך לנסוע ליוהנסבורג בדרך שהיא לא כביש אגרה והיא חשוכה, מלאת בורות ומסוכנת.

העצבים שלי כבר רופפים מהיום הארוך ומשעתיים נסיעה בחושך ואני לא מוכנה להמשיך ככה. אני אומרת לישראל שינסה ללוות כסף ממישהו (זה סכום בשווי 5 שח סה"כ) אבל במדינה עם כל-כך הרבה פשע אך אחד לא פותח חלון לאף אחד. 

בלית ברירה ישראל ניגש לשוטרים ומבקש מהם שיעזרו לו ויפרטו לו את הכסף הנמיבי לראנד דרום אפריקאי. (הדולר הנמיבי והראנד הם באותו ערך. בנמיביה אפשר להשתמש בראנדים (לכן לא נשאר לנו כלום) אבל בדרום אפריקה לא משתמשים בכסף נמיבי) השוטרים קשוחים בתחילה ולא מוכנים לשמוע עד שבסוף אחד מהם מתרכך ואומר לישראל ״תיכנס לניידת, אני אקח אותך להוציא כסף״ ישראל נכנס והשוטר אומר לו ״ קוראים לי גבריאל, אני המלאך שנשלח להציל אותך״ כדי להגיע לכספומט מהמקום בו היינו צריך לעשות כמה עבירות תנועה שרק שוטר בניידת יכול לעשות.. 

 

השוטר עושה פרסה באמצע כביש מהיר ומלא נתיבים ואומר לישראל ״תספר שהשוטרים בדרום אפריקה טובים״. אחרי 25 דקות הם חוזרים עם הכסף ואנחנו נכנסים לכביש האגרה. הדרך ליוהנסבורג עוד ארוכה אבל השוטר אמר לישראל באיזה עיר כדאי לו לצאת, כזאת שבטוח יותר לישון בה ובוודאי יש בה קמפסייט. אנחנו יורדים מכביש האגרה לעיר, עדיין אין לנו סים או אפשרות לעשות אחד אז אנחנו עוצרים בתחנת דלק, שם פוגשים בחור לבן שבא לתדלק וישראל שואל אותו איפה אנחנו יכולים לחנות ולישון, הוא מזמין אותנו לנסוע אחריו ומביא אותנו לאכסניה בעיר. בעלת המקום יוצאת בפיג'מה, רואה את הגודל של הקמפר ואומרת שאין מקום לכזה גודל בחצר שלה, אפשר שנחנה בחוץ וניקח חדר.. אנחנו מוותרים על ההצעה והיא מפנה אותנו למלון אחר בעיר. אנחנו מגיעים לשם, מצלצלים בפעמון ואף אחד לא ניגש. השעה כבר תשע בערב ואנחנו עייפים אז מחליטים לחנות צמוד לשער המלון. אני מכוונת את ישראל ובעל המלון יוצא, הוא אומר שאין לו מקום חניה בשבילנו שצמוד לחדר בו נוכל להתחבר לחשמל אבל מסוכן לישון בחוץ. הוא מכניס אותנו (בחינם) לישון במגרש החניה השמור מול המלון.
הילדים כבר ישנים באוטו, ונשנשנו שניצלים ופוקאצ'ות לאורך היום אז אף אחד לא רעב. אחרי 10 שעות נסיעה כל מה שאנחנו רוצים זה לישון! לא מעניין אותנו כלום חוצמזה. בלי לפרוק אפילו סולם או לפתוח ארונות. אנחנו מסדרים את המיטות ומעבירים אליהן את הילדים הישנים.

ישראל ואני מתקלחים במקלחת שבקמפר עם גלונים של מים (כי אי אפשר לפתוח את הברז בלי חשמל או חיבור למים) והולכים לישון בחדר השינה הנח שלנו. מזג האוויר בחוץ קריר אז אין אפילו צורך במזגן. אין חשמל או אינטרנט לבזבז עליו את הזמן ואנחנו נרדמים מיד. ואז מתעוררים מהברקים והרעמים האדירים! ואני נזכרת בסיבה הנוספת למה אני לא אוהבת את דרום אפריקה- מזג האוויר בה תמיד מוגזם.. אם רוח אז כאת שמעיפה הכל ואם שמש אז כזאת שמרגישה כל-כך קרובה והקרינה שלה שורפת! ואם רעמים אז כאלה שנשמע שכל העולם נשבר!
העייפות מכריעה ואנחנו חוזרים לישון עד 5:30 בבוקר. אנחנו קמים עם השמש במיטות הנוחות בקמפר המסודר, אפילו שאנחנו בשומקום יש לנו הכל! ואני חושבת ״אין חשמל אין קפה״ ושוכחת שיש לנו מטבח חיצוני עם כירת גז. ישראל מרתיח מים על הגז ויש לנו אפילו את הקפה והתה עם השוקולד בבוקר! כלום לא חסר.

אנחנו יוצאים ורואים סביב החניה שלנו נטיעות של הרבה עצי פרי. הילדים לוקחים אותי לסיור ומסבירים לי על כל עץ…

כאות תודה לבעל המלון ישראל הולך לקנות קפה במלון ומגלה מלון בוטיק קטן ויפיפה וקורא לי שאני חייבת לראות גם! אני מצלמת כמה תמונות, קונים קפה ושוקו וממשיכים מיד לכיוון יוהנסבורג.

המקום הראשון והחשוב ביותר שאנחנו צריכים להגיע אליו זה החנות של הבטריות, לתקן אותן!
אנחנו עוצרים בתחנת דלק לקנות סים ובעל התחנה שואל את ישראל ״יש לך מספיק אוכל כשר בתוך הדבר הזה?״ ישראל מופתע לשמוע שאלה כזאת מגוי והוא מספר לו את סיפור חייו, הוא היה אחראי על משלוחי אוכל כשר בכל רחבי אפריקה עד הקורונה, אז אף אחד לא טייל והיה צריך כלום והוא קנה תחנת דלק. אבל עדיין יש לו האפשרות לשלוח אוכל כשר ברחבי היבשת אז הוא נותן לו את המספר שלו למקרה שנצטרך…
נדהמים מאיך אלוקים שולח לנו את האנשים הנכונים בכל מקום אנחנו נוסעים ליוהנסבורג.

הבטריות נבדקות וצריך להוציא אותן כדי לתקן. הן מורכבות חזק חזק לקמפר ולפרק אותן זה סיפור מורכב לא פחות אבל ישראל נחוש ועובד קשה במשך שלוש שעות עד ששתי הבטריות בחוץ!
כבר צהריים ועוד לא אכלנו ארוחת בוקר. התאזרנו בסבלנות עד שהבטריות יהיו בחוץ אבל עכשיו אנחנו מוטרפים! ונוסעים ישר למסעדה הכשרה ומזמינים את כל התפריט!

ב4 וחצי אחה"צ אנחנו מגיעים לקמפסייט נחמד עם הרבה דשא. מזג האוויר האפרורי וכל מה שהספקנו ביומיים האחרונים נותנים לנו הרגשה שכבר ממש ערב. בקמפסייט הזה בניגוד לכל האחרים יש גם אמבטיה. לא רק מקלחת. אז אני עושה לקטנות אמבטיית קצף ארוכה כמו שהן אוהבות. כולנו מתקלחים ונכנסים למיטה ב7!! בלב אני צוהלת שסופסוף זה קרה! רצינו להיכנס למיטה מוקדם ונכנסנו בלי ששום דבר קרה והטריד אותנו. בלי שצריך לתקן שום דבר! ואז ישראל מגלה שהמקרר לא עובד😣!
הוא מנסה כמובן להוציא ולבדוק מה הבעיה והולך לישון מאוחר ומוטרד..


בוקר. הילדים קופצים מיד החוצה עסוקים ומאושרים במרחבי הדשא. לראות אותם ככה גורם ללב שלי להתפוצץ מאושר!
8 בבוקר וישראל ואני כבר בבילדרס, החנות בה קנינו את המקרר, מזמינים שירות. עדיין יש עליו אחריות. משם אנחנו ממשיכים לספא. אחרי שלושה חודשים בחלקים הקשוחים של אפריקה זה אפילו לא פינוק. זה בסיסי! אבל כמה שאני מנסה להירגע אני דואגת כי הילדים לבד בקמפר. גם אם זה בתוך קמפסייט סגור אני לא רגועה. אנחנו חוזרים ורואים אותם אחרי ארוחת בוקר יושבים ומשחקים קלפים ואפילו לא שמים לב שחזרנו…
למרות שקיבלנו רק שבעה ימים בדרום אפריקה אנחנו מצליחים להירגע בקמפסייט הירוק שלנו ונשארים בו רוב היום מלבד גיחות קצרות לסידורים. הילדים נהנים במרחבים הירוקים. משתוללים ומשחקים בלי סוף במשחקי קלפים ולי יש זמן לעבוד, לשתף סטטוסים במועדון, להתכתב ארוכות עם חברי המועדון ולהעלות פוסטים לבלוג.
בערב אנחנו יוצאים באובר לארוחת ערב אליה הוזמנו בעיר. אנחנו לא מכירים מראש את האנשים אבל אם מזמינים אותנו אנחנו באים.. הפעם מדובר בזוג צעיר ומתוק שהכינו לכבודינו ארוחת ערב דרום אפריקאית מסורתית וטעימה! כמובן ששוב יש הפסקת חשמל אז אנחנו אוכלים לאור נרות..
השולחן ערוך בכלים יפיפיים, כמנת פתיחה מונחים על השולחן בייגלס, מטבלים ובילטונג- הבשר המיובש הדרום אפריקאי. שרה מגישה מרק דלורית עם קרם קוקוס טעים כל כך שכולנו מתענגים על מנה נוספת ואז מגיע המאכל המסורתי ביותר- ״לחם״ עשוי קמח תירס מבושל בסיר עם מטבל דמוי מטבוחה ונקניקיות בשר דרום אפריקאיות. אכלנו את הגירסה הנמיבית של המאכל האפריקאי הזה שעשויה מדוחן. הגרסה הדרום אפריקאית טעימה יותר וגם נעימה יותר לעין…
ליתר ביטחון, אם לא נאהב את האוכל מסורתי שרה הכינה גם בקר וסלט חי גדול ורענן. הבקר באפריקה הוא מהטובים בעולם אם לא הכי טוב ולסלט חי אף פעם לא נסרב ואנחנו מתענגים על כל ביס. שני שאכלה בדיוק כמונו מכל האוכל המגוון שואלת פתאום בקול ״זה כל מה שיש? אין עוד משהו?״ וכולנו פורצים בצחוק גדול ומסיימים את המנות שלנו לקראת הקינוח -קערת פירות מפוארת וסורבה לימון. אנחנו מסיימים לאכול וממשיכים בשיחה בזמן הילדים הולכים לשחק עם ישי, בן ה4 שמארח אותם יפה. אני מופתעת להבין ששני כל-כך גדולה! תיכף בת 3 והיא זאת שהכי קרובה בגיל לישי. כבר לא תינוקת מחוץ לחבורה!

בבוקר יום חמישי אנחנו מתעוררים לגשם זלעפות שמעכיר את מצב הרוח שלנו ולא עושה לנו חשק לצאת לשומקום אבל אין ברירה. הגענו ליוהנסבורג בשביל לתקן ולסדר דברים והשבוע תיכף נגמר ואיתו השהות שלנו כאן. אז קמים ומתארגנים בזריזות וב8 בבוקר אנחנו כבר במוסך. בזמן הבדיקה אנחנו ממתינים בקבלה, יעל בלי בושה מבקשת (באנגלית) דפים ולורדים והם עסוקים.
אחכ אנחנו משאירים את הקמפר במוסך ולוקחים אובר למסעדה. שבעים ארוחת בוקר טובה ממשיכים לקניון, בגדים חדשים היו חלק מהתכניות שהקדשנו ליוהנסבורג. הפעם אנחנו מוצאים בגדים לרותי. וכמובן שגם לישראל ויהונתן- זה קל. אבל שוב אנחנו יוצאים מהקניון בלי בגד אחד בשבילי😞
מותשים מהקניות אנחנו חוזרים למוסך וממתינים שם שיסיימו לסדר הכל. בינתיים ישראל הולך לכספומט בתחנת הדלק הקרובה כדי להוציא כסף לתשלום על הטיפול במוסך.הוא חוזר כעבור 5 דקות נסער וצורח באנגלית ״הם לקחו את הכרטיס שלי!! שדדו אותי״ בהיסטריה הוא מנסה להבין איך לחסום מהר את הכרטיס ובפעם הראשונה מאז יצאנו למסע הוא פתאום מצליח להיכנס לאתר של האשראי ולחסום את הכרטיס מהר! שני בשניה שרואה אותו נכנס בלי להבין מה קרה משחררת ״אוףףף״ ארוך והילדים ואני תופסים את הראש ומסתובבים סביב עצמינו בתסכול. ישראל רועד כולו מספר קודם כל לבעל המוסך מה קרה והוא וכמה עובדים נוסעים מיד לתחנה לחפש את השודדים ומהטלפון לוקחים ממנו פרטים על איך הם נראו.
המוסך כבר נסגר אז הוא משלם רק חצי מהסכום. מה שיש לו במזומן ואת ה2000 דולר נמיבי שנשאר לנו ובעל המוסך שמח לקבל כי הוא נוסע כל שנה בדיוק בחודש הזה לנמיביה. ואנחנו נוסעים סופסוף לאכול. בדרך ישראל מספר לנו איך הוא נשדד. הכספומט נמצא בתוך קוביית זכוכית, כשהוא מגיע, האדם לפניו מקפיד לסגור את הדלת ולדאוג שישראל לא יכנס יחד איתו לכספומט (כאילו גם הוא מפחד שיראו את כרטיס האשראי שלו או ישדדו אותו) ואז הוא יוצא, ישראל נכנס לכספומט, מכניס את הכרטיס והמסך שמופיע הוא לא המסך הרגיל. כשהוא מבולבל לרגע אחד מגיח ראש מולו ומראה לו על המסך איפה צריך להקיש את הקוד הסודי. הוא מקיש וקולט שהמספרים מופיעים כמספרים! ולא ככוכביות! הוא חושב ״שודדים אותי? שודדים אותי!!״ ומגחך לרגע לעצמו שמה יעזור להם הקוד אם אין להם את הכרטיס ואז ״איפה הכרטיס?? אין כרטיס במכונה!!״ כל העניין הזה אורך פחות מ10 שניות וכשהוא מסובב את הראש כבר אין אף אחד. הוא יוצא החוצה וצועק וכולם מסתכלים עליו אדישים ולא מנסים אפילו לעזור. כאילו כולם שם משתפי פעולה. אין לו אינטרנט בטלפון כי בדיוק נגמר הדאטה בסים. והוא רץ כל עוד נפשו בו למוסך כדי להתחבר ולבטל את הכרטיס. שמענו על עשרות מקרי שוד כאלה שקרו לישראלים עוד כשהיינו בקייפטאון. ואנחנו יודעים להיזהר. אבל כשזה קורה זה קורה כ"כ מהר שאפילו לא מבינים ואי אפשר לעשות כלום! חצי שעה אח"כ אנחנו מגיעים למסעדה והגוף של ישראל עוד רועד. אנחנו משתדלים להירגע ומזמינים מנה לכל אחד והכל טעים מאד מה שעוזר קצת לרוגע…
ישראל למרות שעדיין בהלם וכועס על עצמו איך נפל קורבן למרמה כזאת בוחר להגיד שלוש דברים טובים (זוכרים את אתגר שלושת רגעי הקסם שלי? הוא לא סתם אתגר אינסטגרמי. זאת דרך חיים אצלנו. במיוחד ברגעים הכי קשים) והוא אומר:
1.יש לנו עדיין כסף שאפשר לשדוד…
2.הגענו למסעדה, אכלנו אוכל טעים ונלך לישון שבעים (זה לא כזה מובן מאליו שאחרי מה שקרה נגיע למסעדה במקום לשבת לבכות)
3.אנחנו יודעים היום לקבל דברים כאלה בפרופורציות ולא נותנים לזה להרוס לנו את החיים.

 

ליום שישי, היום האחרון שלנו בדרום אפריקה בויזה הזאת היו לנו משימות ותכניות רבות. התכנית היתה ב7 כבר לצאת מהקמספייט ולהגיע למוסך לסיים כמה דברים ולשלם ולהמשיך למשימות הבאות אבל אני קמה ומחליטה שאני לא זזה לשומקום לפני שהקמפר נוצץ ומדוגם. אז קמים ממש מוקדם, אני מנקה את הקמפר ושולחת בינתיים את רותי לעשות לקטנות אמבטיה ארוכה וגם אותה ואת יהונתן להתקלח. אני לא יודעת אם יהיה לנו עוד זמן לפני שבת לזה…
כשהקמפר והילדים נקיים ונוצצים אנחנו מגיעים שוב למוסך. ישראל מוצא עוד כמה דברים שהם יכולים לסדר לנו וזה נמשך המון זמן. אנחנו בינתיים מבלים במשרד, משחקים, מציירים ומנשנשים ביסקוויטים. המקרר עדיין לא עובד וגם אף אחד לא התקשר לבוא לבדוק אותו אז אין אוכל וכשמגיעה השעה 12 אני נכנעת ופותחת קופסת טונה.
בינתיים העובדים במוסך אומרים לישראל שאין לו באמת מה לחכות למימוש האחריות על המקרר.. לא באפריקה… ואם הוא רוצה לצאת מדרום אפריקה עם מקרר הוא צריך ללכת לקנות אותי עכשיו. בעל המוסך מסיע אותו לקנות מקרר בזמן ששאר העובדים ממשיכים לעבוד על הקמפר. הם מגיעים עם המקרר ומייצרים לו רגליים מיוחדות שימנעו את הזעזועים שהוא עובר בנסיעות ואולי יעזרו לו לשרוד יותר משלושה חודשים על הכבישים של אפריקה…
רק בשעה 14:17 אנחנו יוצאים סופסוף מהמוסך! למרות הלחץ הגדול להגיע לחנות של הבטריות ולהתקין אותן לפני שהחנות נסגרת ב4 אני לא מוותרת ואנחנו עוברים בחנות הכשרה לקנות קצת אוכל לשישי ושבת (אין לי מושג כמה אוכל יהיה במקום בו נתארח ואני חייבת שיהיה לנו משהו משלנו) בסופר ישראל שואל חסיד אחד אם ביום ראשון עוד יהיה כאן בשר או שאנחנו חייבים לקנות עכשיו אם עוזבים את המדינה בראשון. הוא מתעניין לאן אנחנו נוסעים ומסתבר שהוא משגיח כשרות בסווזילנד! המדינה אליה אנחנו עוברים ביום ראשון! והוא מספר לנו על מעבר הגבול ומרגיע אותנו. אחכ הוא מתעניין איפה אנחנו בשבת ומסתבר שאנחנו אוכלים אצל הבת שלו!!
אחרי שמתקינים את הבטריות ומוודאים שהן אכן עובדות כמו שצריך מגיעים ממש בערב שבת לבית הספר קינג דיוויד של קהילת לינקספילד. אביבית, עוקבת חדשה שלנו סידרה לנו אישור לשהות שם בשבת. כדי לקבל את האישור נדרשנו לשלוח דרכונים ורישיון רכב וצוות הביטחון של המקום הריץ עלינו בדיקה במשך שלושה ימים. אנחנו חונים עם הקמפר בחצר בית הספר בקמפוס הענק וצוות הביטחון בא לבדוק אותנו גם מקרוב…
אביבית, שגם אותה לא הכרנו עד עכשיו באה להכיר ולהגיד שלום ומכינה אותנו שנהנה מאד בשבת. היא שואלת את שני ״את נולדת באמריקה?״ ושני בשיא הביטחון עונה ״לא״! אז כולנו שואלים סקרנים ״אז איפה נולדת?״ והיא שוב באותו ביטחון עונה ״בנמיביה!״ וכולנו פורצים בצחוק!🤣🤣
שבת נכנסת ואנחנו הולכים לבית הכנסת שבמתחם ומחכים לראות מי המארח שלנו שאין לנו מושג מי הוא ואיך הוא נראה. בסוף התפילה הרב עבצון ניגש אלינו ואומר ״אני מבין שאתם האורחים שלי״ ואנחנו צועדים איתו אל הבית שלו במרחק רחוב אחד מהקמפוס. הוא אומר שאנחנו הראשונים שאי פעם קיבלו אישור להיכנס למתחם והמום לשמוע על החיים שלנו. בבית מתיישבים לסעודה עם המשפחה ועוד 4 אורחים, השיחה מרתקת והאוכל טעים כל-כך. אנחנו מתענגים על כל רגע וביס!
בבוקר אנחנו שוב הולכים לבית הכנסת, אולי מוקדם מידיי… התפילה מתחילה עם מניין ומסתיימת עם כ50 גברים… הנשים והילדים מגיעים לקראת סוף התפילה ואז יש פעילויות לכל קבוצת גיל.
בית הכנסת כל-כך יפה שאני יושבת שם רוב התפילה מתוך הנאה. גם התפילה, החזנים והמקהלה. הקהילה והדרשות. הכל מרתק אותי!
אחרי התפילה יש קידוש חלבי ענק ומפואר כמו אירוע יוקרתי וזוהי למעשה סעודת השבת של כל הקהילה. בכלל, כל הבניין מעוצב ביוקרה וטוב טעם ועושה חשק להישאר שם לתמיד. חברי הקהילה למרות שהם מרקעים שונים וברמות דת שונות מאוחדים ונחמדים ממש! אחרי הסעודה ישראל מוזמן לוויסקי קלאב עם שאר הגברים. הם הולכים לחדר מיוחד בו יושבים סביב השולחן. שומעים הסבר על הויסקי ששותים היום, איפה מיוצר איך וכו… טועמים אותו ואז הרב מוסר דרשה ומזמין את עצמו ואת כל הקהילה לראות את הקמפר.
השיעור מסתיים וכל הפמליה צועדת אל הקמפר שלנו ונכנסים שלשות שלשות לראות גם מבפנים.. כשהסיור מסתיים אני מותשת. לא קל לי להכניס כל-כך הרבה אנשים זרים למרחב הפרטי שלי ועוד בבת אחת. ב״ה מזג האוויר מושלם והילדים עסוקים עם חברים בקמפוס הענק והשמור אז אנחנו יכולים לנוח קצת.
אחרי תפילת מנחה שוב יש סעודה בבית הכנסת. הםעם סעודה שלישית בשרית עם מעט משתתפים. הרב כמובן מוסר שיעור קצר ומעניין בזמן הסעודה ובצאת השבת הוא גם עושה הבדלה לכולנו.
הגענו לשבת הזאת עייפים ממירוץ השבוע וסקפטיים מאד לגבי שהיה בבית ספר וקהילה שאנחנו לא מכירים ונהננו מעל ומעבר! כבר מחכים להגיע לשבת נוספת!

Booking.com

בואו לטייל איתנו בזמן אמת!

אודות חו''ל כשר

אודות חו''ל כשר

Booking.com

בואו לטייל איתנו בזמן אמת!

Booking.com

בואו לטייל איתנו בזמן אמת!

Booking.com