2021_08_12_02_10_IMG_9355

לטייל זה לחיות - שבוע 100

חיים במתנה! בוגוטה-פריירה- קאלי

השקט שלפני הסערה

8-14.8.2021

פותחים שבוע נוסף בהליכת בוקר מוקדמת מאד עם שני ברחבי החווה ואחריה הליכת בוקר מחוץ לחווה עם עם ישראל. שגרה…

אחרי ארוחת הבוקר מגיעים בעל הדירה, אשתו, בנם ושלושת הכלבים שלהם לבקר אותנו ולהתעניין בסיפור שלנו עליו הם קראו באתר של איירבנב בזמן שהזמנו את החווה. יעל נהנית להתרוצץ עם הפאפיס החדשים ואנחנו משפשפים עוד קצת את הספרדית ומשוחחים בספרדינגליש מקרטעת…

Booking.com

השבוע מזג האוויר טוב יותר והזמן שלנו בחווה מנוצל היטב לבילוי במרחבי הטבע העוצמתיים בה. גם את ארוחות הצהריים אנחנו מבשלים על האש במטבח החיצוני ואוכלים בחוץ.

כשמגיעה שנת השנ"צ של שני, הכי קל להרדים אותה במקום בו היא רגילה לשנו"צ -ברכב, בזמן נסיעה. אז אמנם אני לא נוהגת במדינה כמו קולומביה אבל באזור הנידח בו שוכנת החווה והסיכוי לפגוש כלי רכב הוא אפסי אני עושה איתה סיבוב ברכב על שביל הגישה לחווה ומרדימה אותה… 

רופא עיניים במסע מסביב לעולם- בוגוטה קולומביה

את היום האחרון באזור בוגוטה אני מנצלת ל"בילוי" לא נעים שאני דוחה כבר יותר מידי זמן – ביקור אצל רופא עיניים. אחרי הניתוח להסרת משקפיים בלייזר שעשיתי במקסיקו לפני 8 חודשים הייתי אמורה לעבור ביקורת אצל רופא עיניים כעבור שלושה חודשים מהניתוח. אבל למצוא רופא עיניים טוב דובר אנגלית באיזשהו חור ברחבי סנטרל אמריקה ולנסות להבין מושגים רפואיים באנגלית השבורה שלי זה לא הדבר הכי קל וכך זה נדחה ונדחה. עכשיו מזג האוויר היבש בחווה ייבש לי את העיניים והזכיר לי את חובת המעקב. קבעתי תור לרופא בבוגוטה וכרגיל…כמו לכל מקום, כולנו נוסעים יחד. הרופא נותן טיפות ואנחנו ממשיכים למסעדה הכשרה להצטיידות בבשר כשר להמשך הדרך לפני שעוזבים את אזור בוגוטה.. ואם כבר מסעדה אז גם אוכלים…

חורים לעגילים במסע מסביב לעולם- קולומביה

ביום שישי כששבנו עם שני והעגילים החדשות כמובן שיעל מיד ביקשה שנעשה גם לה! לא הגיוני שיהיו לשני עגילים ולה לא… אמנם עשינו ליעל עגילים עוד בישראל לפני היציאה למסע אבל כבר בשבוע הראשון אחד מהם נפל, היא לא הסכימה להחזיר אותו אז הורדנו גם את השני והחורים נסתמו. כמובן שהבטחנו לה שבהזדמנות הראשונה נעשה גם לה. אבל מחר כבר עוזבים את החווה והיום נוסעים לבוגוטה.. אז מה אם העיירה בה עשינו לשני עגילים מאריכה את הדרך לבוגוטה ב40 דקות? בדרך לבוגוטה עוצרים בקניון לעגילים.. אלא שהגברת המחוררת לא נמצאת והודיעו לנו שתהיה רק אחה"צ… עכשיו אחה"צ למרות שיום ארוך מאחורינו וגם לפנינו- צריך לעשות כביסות ולארוז לפני המעבר מחר… אנחנו שוב מאריכים את הדרך הביתה ונכנסים לעשות ליעלי עגילים! בניגוד לשני שבקושי בכתה, יעל צורחת! ולא מוכנה לחורר את האוזן השנייה. גם כשהצלחנו בתחבולות לחורר את האוזן השנייה היא ממשיכה לבכות מהיסטריה ועלבון עוד שעה ארוכה.

איבוד בלמים ונס הצלה בדרך מבוגוטה לפרייירה

בבוקר יום רביעי מעמיסים את הרכב, כשחורף וקיץ משמשים בערבוביה תא המטען מבולגן ועמוס מהרגיל.. 

אנחנו יוצאים לדרך מהחווה ליד בוגוטה לכיוון פרירה והוויז מראה שדרך של 333 ק"מ תיארך לנו 8 שעות!!! (בארה"ב נוסעים את הקילומטרים האלה בשעתיים וחצי, בישראל במקסימום 3 וחצי כולל פקקים) אנחנו למודי ניסיון בדרכים בקולומביה ויודעים שלא רק שהוויז צודק, יש סיכוי\סיכון גבוה שהדרך תהיה אפילו ארוכה יותר.

הדרך מיד מפותלת מאד והכביש הוא נתיב אחד דו כיווני ברוב הזמן, מה שאומר שנוסעים על מהירות ממוצעת של 20 קמ"ש.

אחרי שעתיים וחצי של נסיעה קשה בה נסענו פחות מ100 ק"מ אנחנו מרגישים כאילו טחנו אותנו בבלנדר וחייבים לעצור. מותשים ומתנדנדים אנחנו יוצאים מהרכב ומתיישבים לאכול ארוחת צהריים בשולחן מחוץ לקיוסק בדרך… כשאנחנו מסיימים לאכול אנחנו עדיין בטראומה ולא מסוגלים לחזור לרכב לפני שמבררים שהדרך בהמשך לא תלולה וקשה כמו עד עכשיו… מתברר שיש דרך קשה, מפותלת וקצרה, ויש דרך ישרה ונוחה שארוכה ב20 דקות מהקצרה. כמובן שאנחנו בוחרים בארוכה ומקבלים 40 דקות של חסד על כביש ישר. 

אבל החסד הזה נגמר מהר. הדרך שוב מפותלת ותלולה אפילו יותר מקודם, בצד הדרך אנחנו רואים איך נבנים גשרים ומנהרות ומקנאים במטיילים שיסעו כאן בהמשך בקלות ובבטחה. אנחנו נוסעים כשעתיים וחצי בירידה תלולה שלא נגמרת כשפתאום הבלמים לא עובדים!!!! הסיוט הכי גדול שלי בכל הנסיעות האלה התממש!!! כולנו זוכרים את המשפחה שנספתה בירידות בצפון הארץ, המקרה הזה צרוב לי במח ומפחיד אותי בכל ירידה והנה זה קרה גם לנו! אני נכנסת להיסטריה כשישראל אומר לי שאין בלמים, מצד אחד קיר סלעי, מצד שני תהום, מולנו ומאחורינו משאיות סמיטריילר, אני מתחננת לישראל שיכנס בקיר, באותן שניות ספורות שנדמות כנצח זה מרגיש לי הפתרון הפחות גרוע לעומת להיכנס בתוך משאית או להידרדר לתהום!

גם לישראל צרוב סיפור המקרה של אותה משפחה בראש ובאותו זיכרון נצרבו לו גם הפעולות בהן חייבים לנקוט במצב הזה כדי להינצל! הוא משלב בזהירות להילוך נמוך ומרים בעדינות את בלם היד כדי לא להתהפך, תוך כדי הוא מדליק את האיתות כדי שהמשאית מאחורינו תשים לב ותאט. הוא נצמד לקיר ומצליח לעצור את הרכב בלי שאף אחד יפגע!! מהירות התגובה והמחשבה החדה שלו הצילה אותנו!!

אני יוצאת מיד מהמרכב ומתחילה לבכות! ישראל מבהיר לי שזה שעצרנו עדיין לא שם אותנו במצב בטוח, אנחנו באמצע הכביש אחרי עיקול, המשאית הבאה לא תראה אותנו ועלולה לרמוס אותנו, אנחנו ממהרים להוציא את הילדים מהרכב ולעבור איתם את הכביש לשטח עפר בטוח בצד הדרך. אח"כ ישראל נכנס לרכב ומדרדר אותו בזהירות למפרץ שבכביש כדי שלא יירמס. בזמן שאני יושבת רועדת בכל הגוף, הילדים שלא הבינו את עוצמת הסכנה יושבים ואוכלים! ישראל מנסה להבין איך אנחנו ממשיכים הלאה ואני חושבת לעצמי שאנחנו בקולומביה, אין כאן "ידידים" ובוודאי אף אחד לא יעצור לעזור לנו. ובדיוק אז משאית גרירה עוצרת לידינו, הנהג שואל אם אנחנו צריכים גרירה, ישראל אומר שנראה לו שזה רק התחממות של הבלמים ואם אכן כך, הוא רוצה לקרר אותם ולהמשיך בנסיעה. הנהג יורד מהמשאית ובודק את הבלמים, הוא מסביר בספרדית שהבלמים אכן התחממו מידי ולכן הפסיקו להגיב, צריך לקרר אותם.

עדיין רועדים מהלחץ אנחנו רוצים להיות בטוחים שאנחנו מבינים כל מה שהוא אומר אז מתרגמים אותו מספרדית לעברית, התרגום שמתקבל הוא "הבלמים התחממו לכן צריך לאכול אותם לארוחת הבוקר" אנחנו פורצים בצחוק גדול שעוזר לנו להירגע קצת מהטראומה ולהפסיק את הרעד בגוף. הוא לא מבין מה מצחיק ואנחנו מסבירים לו שהתרגום ממש גרוע. 

עכשיו כשאנחנו קצת יותר רגועים אנחנו מבינים הכל, נהג המשאית מוציא סמרטוט אותו הוא טובל במים ומתחיל לקרר בעדינות את הבלמים (שפיכה ישירה של מים על הגלגלים הרותחים עלולה לעקם אותם) 

הוא מחכה איתנו עד שהבלמים מתקררים ואז נכנס לרכב לבדוק אם הם חזרו לפעול. מבחינתי המכונית הזאת עכשיו היא מכונית תופת! בלי בלמים בירידות האלה… ואני תוהה מאיפה האומץ של ישראל ושל הנהג להיכנס אליה בכלל. הבלמים עדיין לא מגיבים, הוא חוזר על הפעולות שוב, קירור, המתנה, בדיקה עד שהם מגיבים והוא מאשר שאנחנו יכולים להמשיך בנהיגה זהירה על הילוכים בלבד (ולא על אוטומט).

חשבנו שזה בוודאי איש מקצוע והוא יגבה מאתנו תשלום על השירות, כחסרי אונים אנחנו נשלם כל סכום… אבל הוא לא מבקש כלום וכשישראל מוציא לו סכום בשווי של כ50 ש"ח הוא מופתע, המום ונבוך מאד לקחת את הכסף. אנחנו רואים שוב שאנשים טובים באמצע הדרך יש בכל מקום בעולם!

מה עושים כשמאבדים בלמים בירידה? הפוסט ששיתפתי לאחר המקרה :

100 שבועות מסביב לעולם!!!
זכינו השבוע לקבל את החיים שלנו במתנה לאחר שאיבדנו את הבלמים בירידות המטורפות של הדרך מבוגוטה לפריירה בקולומביה.
ואם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי להודות על הנס הוא לעזור לאחרים למנוע אסון ולהינצל אם ח״ו יקלעו לסיטואציה דומה!
אקדים ואומר שדרך כמו שנסענו בה השבוע וסיכנה את חיינו אין כמעט בשומקום בעולם! המסעות שלנו הפגישו אותנו עם מאות דרכים קשות ואף אחת מהן לא דומה לה, אין כבישים כאלה בישראל ובשאר מדינות מתוקנות (וגם פחות) בעולם! וגם כאן הדרך הזאת לא תהיה קיימת עוד כמה חודשים! כבר עכשיו הגשרים והמנהרות שיחליפו אותה כמעט מוכנים!
אבל מה בכל זאת עושים כשמגיעים לדרך רצופת ירידות חדות ותלולות? (במקרה שלנו זה היה 6 שעות של ירידות קשות מתוך 8 וחצי שעות נסיעה)
1.נוסעים על הילוך נמוך! הילוך 1 או 2. יש הילוכים גם ברכב אוטומטי!
2.עוצרים ומקררים את הבלמים. בירידות כמו שנסענו בהם אפילו על הילוך 1 היה צורך להשתמש בברקסים! אז אחרי נסיעה רצופה בירידות חובה לעצור ולהמתין שיתקררו!
3.אם אתם במדינה הררית ורוב הנסיעות קשות (גואטמלה וקולומביה לדוגמה) לבדוק את תקינות הבלמים במוסך לעיתים קרובות
מה עושים כשאין ברקסים בנסיעה בירידה?
1.מפעילים וינקרים לאיתות על תקלה
2. גיר _אוטומטי_ – הורדת הבורר להילוך הנמוך ביותר;
גיר _ידני_ – הורדת הילוכים מדורגת להאטה
3. פמפום דוושת בלם 5-6 פעמים
4. הרכב עדיין לא מאט? – הרמת בלם-יד באופן *מדורג בלבד* תוך החזקת הלחצן לחוץ כל משך הפעולה, על מנת להיות מסוגלים לשחרר או למתוח בהתאם להתנהגות הרכב
כן, צריך בשביל זה המון קור-רוח…
5. אם המצב לא משתפר – לזגזג קלות על מנת לחמם את הצמיגים, לטובת חיכוך מוגבר; לרדת לשוליים ולנצל את ההזדמנות הראשונה 'לשחרר' את הרכב לעצירה טבעית: שטח פתוח, תלולית קלה, חיכוך הדופן בגדר וכו'
מה *לא* לעשות?
• *לא* למתוח בבת-אחת בלם-יד❗
הסיבה: מתיחה מיידית תנעל גלגלים אחוריים (99% מהרכבים) ועלולה להכניס את המכונית להיגוי-יתר חריף.
• *לא* לדומם מנוע – אלא אם אנחנו בכביש מהיר וישר❌
הסיבה: אובדן תיגבור-היגוי
נסיעות טובות ובטוחות לכולנו!!!

בחשש ובפחד אנחנו חוזרים לרכב ומתקדמים בזהירות לכיוון הבית בו נתארח בפריירה, אנחנו מחפשים המון זמן תחנת דלק בעיירה הקרובה ואחרי התדלוק ממשיכים בדרך שלאט לאט הופכת להיות ישרה ורגועה יותר.

בערב, אחרי יום שלם בדרכים אנחנו מגיעים לשקיעה מדהימה באחוזה מדהימה!!

את האירוח באחוזה הזאת ארגן לנו הרב גרמון שהיה בעבר רבה הראשי של קולומביה והיום עומד בראש ארגון הומניטרי שפועל לסייע  לתושבי מדינות אמריקה הלטינית ומקושר מאד עם אנשים מרתקים בכל היבשת.

אנחנו הבנו שהאחוזה עומדת ריקה ומוכנה לקראתנו, הופתענו לגלות שזוג גֵּרִים מבוגרים גרים בבית ולרשותנו עומד חדר אחד עם 4 מיטות, ועוד יותר הופתענו לגלות שיש רק מים קרים במקלחת!! המארחים מסבירים שהיו להם אורחים אחרים לפנינו שלכלכו מאד את החדרים ורק מחר העוזרת תגיע ותכין עבורנו 2 חדרים בקומה השנייה. בינתיים זה מה יש…

התכנון שלנו היה להישאר במקום חודש ואפילו לחגוג בו את חגי תשרי. יש בתוך הבית אפילו בית כנסת עם ספר תורה!! ועכשיו כשאנחנו רואים את התנאים, בעודנו מעוכים ומותשים מהדרך הטראומתית אנחנו מבולבלים ולא מבינים כמה זמן נשרוד בתנאים הללו, אנחנו מחליטים שלא להחליט החלטות חפוזות במצב הקשה, פורקים את הרכב, מתקלחים במים קרים (כמה חיכיתי למקלחת חמה שתשחרר את השרירים התפוסים והמתח מהדרך הנוראית!)  והולכים לישון בחדר הקטן והמוזר שהוקצה לנו…

הבוקר נפתח כרגיל בהליכת בוקר בין מטעי הקפה, לא סתם נקרא האזור – עמק הקפה. הנוף ירוק אינסופי משגע וגם כאן הדרך תלולה ומפותלת, אנחנו מטפסים עד ראש ההר ואז יורדים חזרה הביתה. אחרי ארוחת הבוקר ישראל ורותי יוצאים לקנות ירקות ומצרכים לבישול ואני שומרת על הילדים בבריכה, משתפת את קהילת העוקבים בטראומה מאתמול ומטיילת איתם בחצר הענקית. 

אני משתדלת בעיקר לנשום עמוק ולנסות לשחרר את הגוף, עדיין מרגישה את כל השרירים תפוסים ולחוצים מהנסיעה הקשה והכמעט טרגדיה. 

כשישראל ורותי חוזרים ישראל נכנס למטבח ומכין מלאאא אוכל! אנחנו מתכננים לנסוע לשבת לקאלי לפי התכנית המקורית ולחזור לשבוע בלבד ולא לחודש כמו שתכננו מראש. 

בעלת הבית אחרי ניתוח ובאין קהילה יהודית קרובה אין אף אחד שיכין אוכל, אנחנו מכינים המון אוכל גם בשביל הזוג המארח והם נראים מאושרים שהגענו ויהיה מי שיעזור להם במצב הזה. 

אחרי ארוחת הצהריים המשותפת בה אנחנו שומעים קצת על הסיפור שלהם ועל קהילת הגרים שגרה באזור – כמה שאנחנו מצליחים להבין מהספרדית שלהם שמתובלת בעברית מקראית. (לדוגמה לעוזרת הוא קורא "שפחה"….)

אני חוזרת עם הילדים לבריכה וישראל חוזר למטבח ומכין עוד אוכל, שיהיה לנו למחר עד סעודת שבת אצל שליחי חב"ד בקאלי. 

בערב, ישראל עדיין במטבח, אני עם הילדים בסלון ופתאום נכנסים הזוג יחד למטבח. אחרי כמה דקות ישראל יוצא מהמטבח ואני מהפנים שלו בלבד מבינה שאנחנו עוזבים מיד. מסתבר שלפנינו התארחה כאן משפחה עם ילדים שעשו טרור של ממש בבית, בילגנו וליכלכו אותו בצורה לא אנושית, לכן העוזרת לקחה יום חופש וכשהגיעה היום וראתה אותנו- עוד משפחה עם ילדים, היא הודיע לזוג שזה או היא או אנחנו. היא לא ממשיכה לעבוד בבית שיש בו ילדים. והם, במצב בו הגברת אחרי ניתוח לא יכולים לוותר על העוזרת, למרות שהם ראו והסבירו לה שהילדים שלנו הם משהו אחר, ושאנחנו גם מנקים את המטבח אחרי הבישולים ושומרים על סדר… העוזרת התעקשה, אנחנו או היא והם חייבים לבחור בה ולכן מבקשים שנעזוב מחר בבוקר. 

בהרגשת אי נעימות גדולה מאד אני קמה מיד, אורזת את כל הציוד שפרקנו רק לפני 24 שעות ומתכוננת ליציאה מוקדמת מחר בבוקר. אני תמיד מעדיפה לשלם ולדעת בדיוק לאן אני מגיעה ולשמור על הפרטיות שלנו במקום שהוא רק שלנו. מאשר להתארח ולהתבייש לוודא לקראת מה ומי בדיוק אני הולכת ומה תנאי האירוח… אבל כיוון שכל החיים נמנענו מלהתארח, אפילו אצל ההורים, דווקא במסע הזה שמנו לעצמינו למטרה לצאת מאזור הנוחות הספציפי הזה במיוחד, ולהיענות לכל הזמנה. ללכת אל הלא נודע, להכיר אנשים ולצבור חוויות. ההחלטה הזאת הוכיחה את עצמה כנכונה עד עכשיו ואכן צברנו בזכותה חוויות מדהימות והכרנו אנשים נפלאים. וגם כאן האנשים נפלאים והייתה סוג של חוויה… פחות נעימה, במיוחד בשילוב עם המצב הנפשי והגופני הקשה אחרי הטראומה בדרך, רצינו רק להירגע ולנוח, לא לפרוק ולארוז, להלך על ביצים, להיות נחמדים או לרחרח את השטח ולהבין לאן נפלנו… 

קיבלנו שיעור גדול על תקשורת, אני נמנעתי מלשאול מספיק שאלות כדי להבין לאן אנחנו מגיעים, המארח שהרגיש חייב לרב גרמון נמנע מלהסביר שזה פחות מתאים כרגע, והרב גרמון בכלל הבין שהם ממש מחפשים וישמחו במשפחה יהודית שומרת מצוות כחיזוק לקהילה הקטנה לקראת תקופת החגים…

ביננו ובין המארחים התקשורת הייתה קשה ובטלפון שבור כי אין שפה משותפת, שניהם דוברים רק ספרדית. לא אנגלית ולא עברית מלבד כמה מילים מקראיות…וכבר ראינו כמה התרגום מעברית לספרדית משובש… 

 וקצר בתקשורת מוביל לאי הבנות ואי נעימויות.

למזלנו את השבת בכל מקרה תכננו להעביר בעיר קאלי, לכן כבר הייתה לנו דירה מוכנה ללכת אליה ולא היינו צריכים להתחיל לחפש דירה בלחץ. על הבוקר אנחנו יוצאים לעיר קאלי וכמובן שאחרי כמה דקות נסיעה עוצרים אותנו שוטרים שתוהים לגבי הרכב הלא מוכר ולוחית הרישוי האמריקאית. כמו תמיד זה מסתיים בחיוך ואיחולי הצלחה בדרך… 

הדרך לקאלי למרבה המזל לא תלולה, רובה מישורית ואני מודה על כך ומרגישה שאין סיכוי שהייתי שורדת עוד דרך קשה ומפחידה כ"כ מהר שוב. הדירה היחידה בתקציב שלנו בקאלי מספיק קרובה לבית של שליחי חב"ד ועכשיו גם מתבררת כחדשה, נעימה ומעוצבת מאד! הפעם אין צורך לפרוק יותר מידי, יש לנו אוכל מוכן לשישי בצהריים, בשבת אוכלים בחב"ד ובראשון בבוקר אנחנו ממשיכים הלאה… לאן? עדיין לא יודעים. 

בינתיים אנחנו רעבים אחרי שלוש וחצי שעות נסיעה וכל מה שחשוב זה העוגות והאוכל שישראל הכין מראש ומצילים את הרגע, ולהתארגן לשבת…

Booking.com

השבת בקאלי שונה משבתות בבתי חבד רגילים, כאן בית חב"ד הוא קהילתי ואת סעודת השבת אנחנו אוכלים בביתם הפרטי של השליחים עם זוג אחד נוסף בלבד- ביתם של שליחי חב"ד בברנקייה קולומביה שבאה לביקור מולדת מביתה בניו יורק. 

האוכל ביתי וטעים, השיחות מרתקות (למרות שהן באנגלית) וגם הילדים נהנים מחברת ילדי השליחים ומסתדרים איתם מצוין. אנחנו נהנים וממצים כל רגע ומדחיקים את המחשבה על חיפוש היעד הבא שמחכה לנו למוצ"ש.

אודות חו''ל כשר

אודות חו''ל כשר

Booking.com

בואו לטייל איתנו בזמן אמת!

Booking.com

בואו לטייל איתנו בזמן אמת!

Booking.com