לטייל זה לחיות - שבוע 151
נמיביה
כבישי אפריקה האמיתית
31.7-6.8.22
השבוע מתחיל באנרגיות טובות, אני קמה מוקדם לשגרת הבוקר שלי. רותי כבכל יום ראשון מכינה לילדים פנקייקים ואני מתארגנת מהר כדי להספיק לעבוד לפני שיוצאים לדרך אלא שמתברר שבבר שעובד על חשמל סולארי אין הבוקר חשמל ולכן גם אין אינטרנט. ישראל מחליט שאין בשביל מה להתעכב וכדאי לצאת לדרך כמה שיותר מוקדם. אתמול עוד התלבטנו האם לנסוע לטייל בעיירת החוף לודריץ או לנסוע לעיר קיטמנסהופ ולטפל ברכב. הבוקר אין התלבטות. המחשבה על עוד נסיעה מלחיצה ככה מכריעה את הכף. נטפל ברכב עד כמה שאפשר בעיר הקטנה ורק אז נמשיך בטיול עד וינדהוק, עיר הבירה בה נוכל לסיים את הבניה של הרכב והקמפר.
הדרך כרגיל בכבישי עפר ואנחנו רואים בדרך המון חיות, בנות יענה, ראם הצבי, זברות, איילים ומיני ציפורים…
קיטמנסהופ מתגלה כעיירה קטנה ולא ממש עיר אבל ביחס לנמיביה זאת העיר הגדולה. עם יותר מסופרמקט אחד, מוסך של טויטה, תחנת דלק, בית קברות (אפילו אחד יהודי!!!) ועוד…
קצת מלחיץ אותי להשאיר את הקמפר חונה ברחוב, אבל זה אמצע היום וצריך להיכנס לסופר אז אנחנו מקווים לטוב ונכנסים לעשות קניה גדולה כי מי יודע מתי תהיה הפעם הבאה בה נגיע לסופרמרקט נורמלי.
יוצאת מהסופר בחשש לקראת מה אני הולכת לגלות וכבר מרחוק רואה התגודדות של כמה מקומיים סביב הרכב שלנו, אחד מהם רץ אלי וצועק "אלעס גוד, אלעס גוד" (הכל טוב, כנראה בגרמנית שמדוברת כאן בנוסף לאנגלית) החלונות רטובים והוא מסביר שהוא ניקה אותם ושמר לנו על הרכב, עוד כמה אנשים מתקרבים אליו, אנחנו לא ממש מבינים מה קורה, מי רוצה מה, אבל העובד של הסופר שעזר לנו עם העגלה הכבדה וליווה אותנו לרכב מחזיק אותם, בידיים ממש ומונע מהם להתקרב אלינו. שומר עלינו עד שאנחנו נוסעים משם.
ישראל מכוון אל הקמפסייט הקרוב ביותר לעיר, היום יום ראשון וכל החנויות והמוסכים סגורים, אנחנו מתכננים לחנות ללילה ועל הבוקר להגיע לעיר, לטפל במה שצריך ולהמשיך בטיול. בדרך לקמפסייט אני קוראת בגוגל ביקורות שהמקום לא בטוח, אנשים נשדדו שם ואחר ראה נחש בלאק ממבה על האסלה. אני נלחצת אבל אנחנו מחליטים לנסוע ולבדוק בעצמינו. המקום נראה ממש מוזר, סתם שטח חול שאפשר לחנות בו וסביבו פסלים ממכוניות ישנות ובאמצע קיוסק. אנחנו מחליטים לנסוע לקמפסייט אחר במרחק 45 דקות נסיעה שהביקורות בגוגל מהללות ממש.
בניגוד לדרך לקמפסייט הקודם שהייתה על כביש נורמלי, עכשיו אנחנו יורדים מיד לכביש עפר קופצני ואחרי 5 דקות נסיעה אנחנו שומעים רעש, הארונות נפתחו, קופסאות אחסון של אורז, פירורי לחם וממרח תמרים נפלו, נפתחו והתפזרו על הרצפה הנקייה.
(בבוקר, ישראל שעדיין חולה ותשוש ניסה לחסוך עבודה ובמקום לאבטח אותם בחבלים כמו תמיד הוא מדביק אותם עם מסקינטייפ שחור חזק, זה נשמע לי לא יעיל אבל הביטחון שלו והתקווה שלי שזה באמת יעבוד ונוכל לחסוך התקנת מנעולים על הארונות והרבה עבודה גורמים לי לא להתעקש לאבטח אותם עם חבלים…)
ברגע הראשון אני מחייכת, לא משהו שלא ידעתי שיקרה, אמנם לא ציפיתי שכל כך מהר אבל ציפיתי.. אבל שתי דקות אח"כ אנחנו כבר לא מחייכים, אנחנו יותר על סף דמעות כשאנחנו מגלים שהכיריים אינדוקציה החדשות נשברו. אמנם שבר קטן ממש בקצה אבל כמה מתסכל! עוד לא שבוע עם הקמפר וכבר נזקים!
מנקים כמה שאפשר בלי להרים ולהזיז דברים וממשיכים בנסיעה הקשה והארוכה על הכביש הקופצני ומגיעים למקום שנראה כמו קמפסייט נטוש, יש משרד וכמה חדרי אירוח אבל אין אף אחד באזור! על דלת המשרד רשומות הוראות הגעה לקמפסייט מסתבר שצריך להמשיך עוד 3 ק"מ בדרך ממש גרועה עם אבנים ושביל ממש לא מסודר.
עכשיו הדרך קשה עד בלתי אפשרית עבור רכב ארוך וגבוה כמו שלנו. אנחנו נוסעים לאט ואני יוצאת לנסות לכוון את ישראל מפעם לפעם ואז אנחנו מגיעים ונשברים סופית!!! הקמפסייט שאותו היללו כל הביקורות בגוגל הוא לא יותר משטח אדמה, עם עצים, לא משהו שלא ראינו לאורך כל הדרך. בלי חיבור למים או חשמל, בלי בר, בלי קליטת טלפון או אינטרנט. בלי כלום!!! אני בוכה ושואלת "אלוקים אדירים!! על מה?? על מה הביקורות בגוגל דיברו?" נכון לא ראיתי שם אזכור לגבי פסיליטיז כמו אינטרנט או בריכה, אבל על שטח שומם ונטוש שלא שונה משומקום אחר לאורך הדרך הארוכה??? על זה אתם ממליצים?? בשביל להגיע לכזה מקום מספיק לרדת מהכביש הראשי! למה להיטלטל עד כאן??? ועוד לשלם על זה!!
לצאת מכאן אומר לחזור שוב בדרך הנוראית והמפחידה של ה3 קילומטר, ואז לחפש קמפסייט אחר שלא נראה שקיים באזור. אני לא מרגישה שאני מסוגלת לעלות שוב לרכב. בטח לא לכזאת נסיעה. אבל ישראל לא מוכן להישאר בכזה מקום ואנחנו חוזרים, שוב בפחד שהרכב יתהפך. אנחנו יוצאים כולנו מהרכב ורק ישראל נוסע בזהירות ועובר את המכשולים הקשים בהצלחה. ברגע שהדרך הקשה מאד מסתיימת ואנחנו מגיעים לקמפסייט הנטוש אני אומרת לישראל לעצור להפסקה, להירגע ולאכול ארוחת צהריים.
אני נכנסת למטבח והגוף שלי רועד כולו. אני לא מצליחה להסדיר נשימה בשביל לחשוב מה להכין ונזכרת שנשארו לחמניות משבת וטונה מארוחת הבוקר! זה מספיק בינתיים. מכינה לכולם סנדוויץ טונה ובלי לארגן את הקמפר למצב חניה אנחנו אוכלים בעמידה\ישיבה על הרצפה או קצה ספה… ישראל כרגיל מסתובב סביב הרכב ובודק אותו ופתאום מגלה פנצ'ר בגלגל!
הפנצ'ר מתגלה כגלגל קרוע לחלוטין והוא מתחיל להחליף את הגלגל בפעם הראשונה בקמפר.. למקום פתאום מגיע בעל הקמפסייט (הנטוש וגם המרוחק והמוזר) ומברר מה קרה ומציע עזרה. הוא נוסע ומביא ג'ק חזק יותר שעוזר לישראל להחליף את הגלגל בקלות יותר. הוא זקן מידי בשביל לעזור פיזית אבל הוא לא עוזב לפני שהגלגל מוחלף וכששומע שאין לי כח להמשיך יותר היום הוא מרשה לנו להישאר בקמפסייט הנטוש שלו ללא תשלום וגם להסתתר במשרד שלו מפני הרוח. על קיר המשרד אני רואה תמונות שלו בסיורים ברחבי השטח של הקמפסייט ותמונות נוף ונזכרת ששכחתי להתייחס למשהו חשוב בביקורות שקראתי על המקום בגוגל, לקרוא אותם לעומק ולהבין מי כתב אותם, מה הסטנדרטים שלו בחיים, מה הציפיות שלו והאם אלו תואמים את שלנו? הביקורות היללו את המארח הזקן והחביב, את הנוף, את סיורי המאובנים שהוא מעביר. ולא נתנו מילה אחת על המקום כקמפסייט. כן, הטעות היא שלי…
כשקוראים ביקורות\המלצות כמו גם כששומעים סיפור\רכילות\חוויה של מישהו חשוב לשים לב מי הוא ומה ההגדרות שלו לנושא המדובר.
כשהגלגל במקום ישראל מזיז את הקמפר שפחות יבלוט אל הכביש הראשי, הסוללות שלנו מלאות 100% מהטענה של הסולארים במהלך היום ויש לנו מספיק חשמל בשביל לבשל, להדליק דוד למים חמים ואפילו למזגן חימום בלילה הקר הזה. גם מכלי המים מלאים בזכות המקלחת שלא הייתה לי אתמול בלילה…לא תכננו למלא את המכלים, הרי אנחנו הולכים לקמפסייט עם חיבור מים וחשמל בד"כ, אבל בגלל שגילינו את חסימת האוויר במכלים, הדרך לשחרר את האוויר היא למלא אותם במים.. אז עכשיו יש לנו ארוחת ערב חמה ומקלחות חמות ואור ואווירה ביתית חמימה ולא חסר לנו כלום גם אם אנחנו לא בקמפסייט ואין אף אחד ושום דבר סביבנו!
אני מרגישה רגועה ללכת לישון בשממה, אני מבינה פתאום שאני הרבה יותר רגועה כשאין אנשים סביבנו. חיות מרגישות לי פחות מסוכנות מאנשים… אבל רגע לפני שאני נרדמת ישראל מספר לי שיש לו הרגשה שהיום הזה עוד לא נגמר ועוד מצפות לנו "חוויות" גם בלילה ולכן אני קמה כל חמש דקות במהלך הלילה לוודא שהכל בסדר. והכל באמת בסדר… בסופו של דבר אני מתעוררת לזריחה יפיפייה ומתחילה את היום… עכשיו אנחנו כבר לא מתלבטים, אנחנו בוחרים לדלג על דרום נמיביה לפחות נכון לעכשיו ולהגיע ישירות לוינדהוק הבירה לטפל ברכב כמו שצריך, בלי פלסטרים או קיצורי דרך… לסיים את הבניה שלו אחת ולתמיד.
הדרך לוינדהוק אורכת 5 שעות והנסיעה היא על הכביש היחיד הנורמלי בכל נמיביה. כביש אחד ישר במשך חמש שעות עם נוף שלא משתנה כמעט בכלל לאורך כל הדרך! לפחות רואים המון קופים וחיות אחרות אז יש בשביל מה להיצמד לחלון… באמצע הדרך בדיוק, אחרי שעתיים וחצי נסיעה אנחנו עוצרים בצד הדרך, אחד הדברים הממש טובים בנמיביה זה תחנות עצירה מסודרות עם שולחן וכסאות. אמנם קר מידי בחוץ אבל לפחות יש חניה בטוחה לעצירה. בזמן שהילדים ברכב קוראים ספרים ישראל ואני מבשלים ארוחת צהריים וכשהיא מוכנה כולם עוברים לקמפר ואוכלים… חצי שעה של הפסקת צהריים ואנחנו ממשיכים בדרך…
ארבע אחה"צ והתחנה הראשונה שלנו בוינדהוק כמו בכל מקום בו יש – בית חב"ד! הפעם אנחנו מכירים את השליחים מביקורם אצלנו לפני שבעה חודשים בקייפטאון ואנחנו נרגשים לפגוש אותם שוב! לא בטוח להשאיר רכב על הרחוב בוינדהוק אז ישראל מחנה את הטנק שלנו בחניה הפרטית שלהם… נס שיש חצר מספיק גדולה! מושקא מכינה ארוחת ערב טעימה בזמן שהילדות משחקות עם ללי הקטנה ורותי עוזרת במטבח…
בארוחה אנחנו מתעדכנים לגבי היהודים שחיים בעיר והפעילות של בית חב"ד כאן בשנה האחרונה. ואחרי הארוחה מזמינים אותם לסיור בקמפר שלנו כמובן…
כשהערב יורד ישראל מזמין מקום בקמפסייט בעיר ואנחנו נוסעים להתארגן לשינה, שוב, כמו בכל ערב הקמפסייט נראה נוראי ולא נח והכל קשה, מתיש ומעצבן. גם כאן למרות שאנחנו במרכז העיר אין קליטת אינטרנט בקמפר, רק במסעדה של הקמפסייט. אנחנו מקלחים את הילדים במקלחות של הקמפסייט וכשישראל רוצה להתחבר למים הוא מגלה שהחיבור של הצינור שלנו לא מתאים, לכן בקור של 0 מעלות ובחושך מצרים אנחנו ממלאים גלונים של מים ומהם ממלאים את המכלים של הקמפר. ולראשונה במסע אני מרגישה כמו במשימת "הישרדות"!
בלילה צונחות המעלות למינוס 6!! אני מתעוררת לבוקר קפוא, מדליקה מזגן חימום, מתאמנת ומתחממת ומתמלאת אנרגיה לעשות ניקיון של פסח בקמפר, בשביל זה אני צריכה לפנות את הקמפר מיושביו ובחוץ קפוא! אני שולחת את הילדים למסעדה, שם יש להם גם אינטרנט כדי לדבר עם פרן ומתחילה לנקות את הקמפר במרץ.
הקמפר נקי ומסודר ואנחנו יוצאים ל"ספארי אינג'נירס", מוסך של מומחים לרכבי שטח ורכבים כבדים ומשודרגים כמו שלנו. כיף להראות את הרכב לאנשים שמבינים, שיודעים לשאול את השאלות הנכונות, להתפעל מההשקעה וגם יודעים מיד מה צריך להוסיף ולשנות כדי שהרכב יהיה בטוח יותר ונח יותר לנסיעה. הכל כמובן ידענו מראש אבל בתקופה הזאת של אחרי קורונה קשה מאד להשיג חלפים בכל מקום בעולם ובדרום אפריקה לא היו את החלפים שאנחנו צריכים. גם כאן אין, אבל כאן הם קצת יותר מקושרים בשביל להצליח להשיג ממדינות אחרות.
מסכמים שהם מבררים ומנסים להשיג את החלפים ומעדכנים אותנו ברגע שיהיו תשובות, בינתיים מסורבל מידי להסתובב עם הקמפר הענק הזה בעיר, וגם לא בטיחותי כשהבלמים עוד לא מותאמים למשקל של הקמפר. לכן אנחנו חונים בקמפסייט ומעתה ואילך, עד שהרכב יקבל את הטיפול המתאים נתנייד בליפה- המקבילה הנמיבית של UBER.
את הימים הבאים אני מעבירה עם הילדים בקמפסייט, משתדלת בעיקר להשלים עבודה תוך כדי כל עבודות הבית והטיפול בילדים, וישראל מתרוצץ בכל המוסכים וחנויות כלי הרכב להשיג את החלפים שאנחנו זקוקים להם כדי שנוכל לסיים את הבניה ולהמשיך בטיול שלנו כמה שיותר מהר.
היפנים שפגשנו בטיול לפיש ריבר קניון מגיעים גם הם לקמפסייט בו אנחנו שוהים והילדים שלהם מוציאים שקית לגו ענקית שמעסיקה את יהונתן ויעל במשך שעות ארוכות.
משום מה בפעם הקודמת שפגשנו אותם היה נדמה לי שהקמפר שלהם בגודל של הקמפר שלנו, עכשיו כשהם חונים אחד מול השני אני מבינה כמה קומפקטי וקטן הקמפר שלהם.. הרבה יותר קל להתנייד בו..
אודות חו''ל כשר
אודות חו''ל כשר
